הלחץ הזה, הוא לא עוזר. התחושה הזו של אובדן כל המוכר לנו וסוף העולם הלכאורה מתקרב, גם היא לא תורמת. וההיסטריה בסופרים עם התורים הארוכים. והמחשבות הקיומיות של איך נשרוד בלי עבודה ובלי פרנסה. ואיך אפשר בכלל לעבוד מהבית כשהילדים כלואים בו גם כן. ומי ישמור על הילדים ומה יקרה אם חלילה נידבק ונדביק אחרים. ואולי אנחנו כבר נשאים והדבקנו כבר את כל המשפחה? והאם לפחות יחזירו לנו את הכסף על הצהרונים והגנים? ומה אם יהיה סגר? מה יהיה אז? העיקר לשטוף ידיים. לשטוף שוב. ועוד פעם ליתר ביטחון. מרגישים כבר את החרדה עולה שם בחזה?
אז די. די עם זה.
ואתם יודעים מה עוד לא עוזר? השאננות. יהיה בסדר. לי זה לא יקרה. וקראתי איזה פוסט או מאמר של איזה מישהו שבחיים לא שמעתי את שמו, אבל הוא מומחה, למשהו, לפחות הוא טוען כך, שזה רק שפעת. אולי עם אחוזי תמותה קצת יותר גדולים. אבל שפעת. ולמה להשבית את גני הילדים ובתי הספר? איזה שטויות. אנחנו גם ככה לא יכולים להישאר בבית, כי ככה נשתגע. ובעבודה רגוע, בטוח שם. אין קורונה. מה לא נעבוד? אז אולי נרד עם הילדים לגינה כי הם כבר מטפסים על הקירות.
זו תקופה מאתגרת לכולם, זה בטוח. אבל מרוב פוסטים ודעות לכאן או לכאן אני שוקלת בכל פעם האם אני באמת מוכנה להיכנס עכשיו לאינטרנט ולהסתכן בקריאה של איזו כותרת מפחידה שתתפוס לי את העין ותפיל לי את הלב לתחתונים. אז אני מוותרת. גם להדליק את הטלוויזיה אני נזהרת. מייד משתיקה ומעבירה לנטפליקס לבל יתפוס את אוזני מניין החולים החדש.
אבל אז הוואטסאפ נכנס לתמונה ומכניס לי בדלת האחורית בליל של מידע לא מאומת שמבלבל ומטעה, מפחיד, מלחיץ או מרגיע מדי.
אז די עם זה כבר. באמת שמיציתי. בואו נתבודד בבתים עד חלוף המגיפה בלי להטריף את מצב הרוח כמו רכבת הרים.
ואם העצות למה לעשות עם הילדים בבידוד יפסקו גם הן, זה כבר יהיה מושלם.
חזון אחרית הימים שמח לכולנו, שנישאר בריאים ושמחים.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
