יש כאלה שקוראים לו חילזון. יש כאלה שקוראים לו שבלול. אבל ליצור החלקלק, עם הקונכייה על הגב, שיוצא לשוטט בחורף אחרי הגשם, יש שם שמוסכם כמעט על כל הישראלים: ברלה. מה שרבים לא יודעים זה שאחראית מרכזית להפיכת השם הזה לפופלרי כל כך בקרב ילדי ישראל היא תושבת הרצליה, פנינה מועד קז, סופרת ילדים אך לא רק, מי שכתבה את סדרת הספרים המצליחה שנושאת את שמו החילזון הביישן וההרפתקן. לאחרונה, 34 שנים אחרי שיצא הראשון, היא הוציאה ספר עשירי בסדרה.
קצת על מועד קז: היא מופיעה עם ספריה בגני ילדים ומלמדת ילדים בכיתות א’ וב’ איך לכתוב סיפורים קצרים. היא כתבה סיפורים קצרים לבי.בי.סי, שירים ותסריטים באנגלית עבור הטלוויזיה החינוכית וספרי לימוד באנגלית. היא כתבה ביקורת עבור ה”מטרופוליטן אופרה מגזין”. ספרי ילדים ונוער פרי עטה ראו אור בארצות הברית וזכו להצלחה רבה. היא זכתה בפרס ספרותי בינלאומי על הסיפור הקצר ביותר עבור סיפורה “חמש מילים”, וכן בפרס סידני טיילור (2005) מטעם אגודת הספריות היהודיות בארצות הברית על ספרה “זמן אמת” שיצא באנגלית, צרפתית וגרמנית ועוסק בתקופת האינתיפאדה. היא גם הספיקה ללמד תקופה קצרה אנגלית בתיכון אורט סינגאלובסקי.
היא נולדה באנטוורפן שבבלגיה והיגרה בגיל שנתיים לניו יורק, ולפני 50 שנה היא הגשימה את חלום חייה ועלתה לישראל. כיום, כאמור, היא מתגוררת בהרצליה. היא התחילה לכתוב סיפורים קצרים בגיל שמונה, אך לא חלמה אף פעם להיות סופרת. לדבריה, “זה פשוט קרה”.
“אמנם כתבתי מגיל שמונה סיפורים ועשיתי הרבה הצגות למשפחה שלי, אבל לא חלמתי להיות סופרת”, היא מספרת, “חוץ מהחלום שלי לעלות ארצה לא ממש היו לי חלומות. החיים זימנו לי הזדמנויות וכך התגלגלתי להיות סופרת”.
איך זה קרה?
“יום אחד בהיר היה לי רעיון לכתוב סיפור על חילזון. הילדים שלי היו אוספים בחורף את החלזונות ומשחקים איתם. לא למדתי באולפן ולא ידעתי איך לכתוב בעברית, אז כתבתי את המילים העבריות באותיות לועזיות. למדתי עברית מהרחוב, מהמכולת ומהילדים שלי. היה לי ניסיון בעבודה עם מו”לים בניו יורק ועם הוצאת ספרים לאור וידעתי שאף הוצאה לאור לא תחתים אותי על חוזה רק עם ספר אחד, והיה לי חלום להוציא סדרת ספרים אז כתבתי שלושה. פתחתי דפי זהב וקבעתי פגישה בהוצאה לאור כתר. היתה לי חברה שעבדה כמאיירת והזמנתי ממנה כמה איורים כדי להמחיש להם את הספרים שלי בפגישה הראשונה. הגעתי לפגישה בכתר והם אהבו את הספר הראשון ‘ברלה ברלה צא החוצה’ ואמרו שהם יוציאו לאור עוד ספר שלי אם זה יצליח. הספר יצא לאור בשנת 1985 ומאוד הצליח ומאז הוצאתי עשרה ספרים בסדרה. הספר העשירי בסדרה, ‘ברלה ברלה 1,2,3’, יצא לפני כחצי שנה. הוא מלמד קטנטנים איך לספור מאחת עד עשר. בסדרה יש ספרים למגוון גילים, לגיל שנה עד שלוש, לגן ולכיתה א’. אני מנסה לכסות כל מיני זוויות של תקופת הילדות מגיל שנה עד גיל שש”.
למה בחרת דווקא בחילזון כגיבור הספר?
“פה בארץ ילדים מאוד אוהבים לחפש חלזונות בחורף. הם יכולים להרים אותם ולשים בכף היד שלהם, זה לא נושך, לא כואב ואפשר להסתכל ולראות כל אלמנט של הגוף של החיה הזאת. עבור ילדים עם מוגבלויות הוא מאוד ידידותי, עדין ולא מאיים. הוא זוחל לאט לאט ועבור ילד שקשה לו מבחינה קוגניטיבית או פיזית החיה הזאת מאוד סימפטית ומושלמת עבורו. הבנתי ממורים שעובדים במסגרות של החינוך המיוחד שברלה הוא סיפור שמאוד מדבר אל הילדים והם מתחברים אליו. אני גאה בזה שהסיפורים שלי מגיעים לקהל מאוד מיוחד ומגוון. בספר השלישי, כשהתחלתי להופיע והזמינו אותי לכיתות ולגנים של ילדים עם מוגבלויות, הבנתי איך הצליח לי גם עם הקהל הזה. בחרתי בחיה הזאת במקרה”.
מה הכי חשוב לך בספרים שלך?
“אני מקפידה בספרים שלי לא לייפות את המציאות, אלא לתאר אותה כמו שהיא. בספר ‘ברלה בוא לגן’ הוא מביא סרט אדום שעטף פעם מתנה וכל הילדים האחרים מביאים דברים מיוחדים. בסוף כולם רוצים את הסרט של ברלה אבל הוא מחליט לשמור עליו ולוקח אותו הביתה. היתה מישהי שאמרה לי ‘למה הוא לא נתן אותו?’. הסברתי לה שאני לא משקרת. ילד שרואה שיש לו משהו שכולם רוצים הוא ישמור עליו ולא ייתן אותו. אני מנסה לסיים את הסיפורים שלי עם תקווה ושמחה אבל בלי לשקר”.
מה את לא אוהבת בתחום של ספרות ילדים?
“מעצבן אותי שאנשים לא מבינים את הקושי בלכתוב ספר ילדים ומזלזלים בסופר שכותב לילדים כי הספר דק יותר, יש פחות מילים והוא מסתמך על איורים. זה חוסר הבנה של ספרות ילדים. כששואלים אותי מה אני כותבת ואני אומרת ספרות ילדים ונוער אני ישר רואה בעיניים שלהם שהערך שלי ירד בעיניהם. זה הרבה יותר קשה לכתוב סיפורים קצרים ב-500 או 800 מילים ושתהיה התחלה, אמצע וסוף. כתבתי גם רומנים של אלפי מילים, אבל זה לא אותו הקושי כמו לכתוב ספר כך שהילד יישב ויקשיב לסיפור ויהיה מרותק אליו”.
פנינה מועד קז. צילום עזרא לוי
איך את מרתקת את הילדים כשאת מגיעה לגנים להציג את הספר שלך?
“אני מספרת להם בלי ספר, רק עם בובות וקולות וגם זוחלת על הרצפה. אני עושה כל מיני דברים שהילדים לא מאמינים שבן אדם מבוגר עושה אותם. אני לא אוהבת לקרוא מספר, אני אוהבת לתת יותר חיים לסיפור. לתלמידי כיתות א ו-ב’ יש לי פעילות מיוחדת, אני מלמדת אותם איך לכתוב סיפור. כשאני מגיעה לגנים אני מביאה איתי עיפרון גדול ואני מספרת לילדים שאני כותבת את הסיפורים שלי איתו. כשאני מגיעה להופיע בגן אני דואגת להגיע כ-20 דקות לפני הזמן. אני יושבת בחוץ ואני אוהבת לבחון את הסביבה ולראות איזה ילד יושב בצד, זה שלא ממש משתתף. אחרי שאני מסבירה לילדים שזה העיפרון שאיתו אני כותבת את הסיפורים אני בדרך כלל מחפשת הילד או הילדה האלה ונותנת להם להחזיק את העיפרון עד שאני מסיימת לספר את הסיפור. זה נותן לו עשר דקות של תהילה וכבוד, זה מאוד מחזק אותו ומעלה את הביטחון העצמי שלו. עברתי תקופות בחיים שלא ידעתי איך לדבר ולא ידעתי לאן אני הולכת והיו לי קשיים חברתיים. אני ממש מזדהה עם הילד האאוטסיידר. בגיל 25-20 זה כיף להיות יוצא דופן, אבל רוב השנים כשאתה ילד אתה רוצה להיות בדיוק כמו כולם בהכל. זו מוסכמה חברתית, אף אחד לא רוצה להיות יוצא דופן”.
באיזה מקצוע ההורים שלך רצו שתבחרי?
“למרות שאמא שלי היתה רופאה ואבא שלי היה אדריכל, והם היו יהודים אירופאים, הם רק רצו שאני אתחתן, לא היה אכפת להם המקצוע שאבחר. בגיל 20 טיילתי פעם עם אמא שלי ברחוב בניו יורק ופגשנו מכרים מבלגיה והם שאלו אותי מה אני עושה בחיים. אני כמעט פתחתי את הפה ואמרתי שאני כותבת שירי רוק אנד רול ואמא שלי מיד אמרה ‘היא כותבת שירה’. בארצות הברית עבדתי כפזמונאית וכתבתי עם שותפה מילים לשירי רוק אנד רול ומכרנו אותם. אני חברה ב- ASCAP שהמקבילה שלו בארץ זה אקו”ם. כשעליתי לארץ עבדתי כמורה בתיכון אורט סינגאלובסקי למשך תקופה קצרה ואז, לפני 40 שנה, החלטתי לחזור לכתיבה. כתבתי באנגלית לקטלוגים וספרים של תערוכות בחו”ל, עבדתי אצל מו”לים וחברות פרסום. עבדתי בטלוויזיה החינוכית וכתבתי סדרה, כתבתי ספרים ללימוד אנגלית. איפה שהייתה הזדמנות לעבוד, תפסתי את זה עם שתי ידיי. אני אוהבת לעבוד”.
רוצים להישאר מעודכנים?
איזה ספר שלך את הכי אוהבת?
“אני אוהבת את ‘ברלה, ברלה, איזה בלגן’. בספר, ההורים מחליטים לצבוע את הבית והוא מחפש תעסוקה בזמן הזה והם מבקשים ממנו שהוא ישמור על המטבח. יש חתול שאוכל את העוגיות והוא ממש נכשל בתפקיד עד שהוא מחליט לאכול את כל מה שיש במטבח כדי שאף אחד לא יוכל לאכול את האוכל שעליו הוא שומר, לא ג’וק ולא ציפור. הוא נכנס לקונכייה והוא לא יכול לצאת ממנה כי הוא מאוד השמין מכל מה שאכל. בסוף הם לוקחים חבל כביסה ומוציאים אותו. ההורים מאוד עייפים מכל היום והם נרדמים, ובזמן הזה הוא מחליט לצבוע קיר אחד שנשאר לבן בכל צנצנות הצבע שנשארו בבית וזה הבלגן”.
לנכדים שלך הקראת את הספרים שלך?
“בטח, גם הופעתי בגנים שלהם. הם אוהבים את הספרים שלי. אוי ואבוי אם הם יגידו לי שהם לא אוהבים, אז הם לא מקבלים וופלים ולא ישנים אצל סבתא”.
על איזה ספר את עובדת עכשיו?
“אני באמצע כתיבה של רומן באנגלית לנוער ויש לי כבר רעיון לספר הבא לילדים אבל כרגע אני מעדיפה לא לגלות. אני מתכוונת להמשיך עם הסדרה של ברלה”.
מה החלום שלך?
“שג’ורג’ קלוני יתגרש. קניתי 43 מכונות נספרסו והוא לא בא. זה ממש טרגי. אין לי חלומות, אני חיה את היום כדי לעשות משהו ולהצליח בו. אני חולמת להדליק את המשואה ביום העצמאות. אבא שלי היה ציוני. הוא גר בארץ כשהיה צעיר והוא עבד פה בשביל הבריטים. אנחנו היינו קמים כל חג בסיום הסעודה ושרים את התקווה. גדלתי בבית דתי והייתי בני עקיבא. אני זוכרת שעמדתי ברחובות ארצות הברית ואספתי כסף עבור קרן קיימת לישראל התלהבתי אז מז’בוטינסקי. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ציונית והחלום שלי היה לעלות לישראל ולהתחתן עם ישראלי”.
