אתמול, (רביעי), בשעה 20:00, נפתחה תערוכת הצילומים של האמן והשחקן קובי וקנין במתנ"ס יד התשעה בהרצליה. בתערוכה מציג וקנין דיוקנאות עצמיים שעברו מניפולציה ויצרו תמונות על-מציאותיות המשקפות את תפישתו ונקודת מבטו הייחודית על החיים.
וקנין, בן 47, נולד בשכונת נחלת עדה בהרצליה, מה שהוא מכנה "מעברה של מרוקאים". לאחר סיפור גירושים מורכב של הוריו, הוא ואחיו נאלצו לעבור ולהתגורר עם סבתם בבאר שבע. לאחר מכן הוא עבר לגור בפנימיות דיד רזיאל בהרצליה ויוהנה ז׳בוטינסקי בבאר יעקב. את החופשות והחגים נהג לבלות אצל הדודים שלו בשכונת יד התשעה (שביב). הקשר עם אמו נותק, ורק לאחר ששוחרר מהצבא חודש. הקשר עם אביו נותק בשנים שבהן התגורר בפנימיות. וקנין מוכר לרוב האנשים בזכות הדמות של צחי שאותה הוא מגלם בסדרה "שנות ה-80" של שלום ומני אסייג.
בתקופת התיכון למד וקנין תיאטרון וריקוד מקצועי ואחרי הצבא נסע לאילת לעבוד בצוותי בידור ונשאר שם 11 שנים. שם הוא פגש את שלום אסייג והם הפכו לחברים טובים והחלו לעבוד יחד על כל מיני פרויקטים. "זה היה עוד בתקופה שלהתקבל לבידור היה יותר קשה מלהתקבל למסתערבים", מספר וקנין, "אלו היו השנים אולי היפות בחיי, שנים של תחושת עילוי ותהילה שלא נגמרת".
וקנין עבר לתל אביב והשתתף בהצגות ומחזות זמר שונים, בהם "פיטר פן", "קטנטנות", "מסביב לעולם בשמונים יום" ו"המלך ארתור". במקביל, החל לרקוד עם הלהקות הנחשקות ביותר, בהן להקת אוף שימחעס, להקת שקטק ועם שרית חדד ודנה אינטרנשיונל, בזכות הכוריאוגרף קלוד דדיה, שהוא קרוב משפחה שלו.
ומתי התחלת לצלם?
"כמעט כל החיים היתה לי מצלמה. בפעם הראשונה שקיבלתי מצלמה ליד הייתי בן 13, כשהייתי בפנימייה ובחופש הגדול הגיעה קבוצה של בני נוער מיפן ומארצות הברית לעשות קייטנה בפנימייה. אחת המדריכות היתה נערה יפנית שקראו לה הירוקו והיא ידעה שאני הילד הכי אמנותי בפנימייה. היא השאירה לי בסוף הקייטנה מצלמה בשם ריקו. עם השנים האהבה שלי לצילום התחזקה וכשהאינסטגרם יצא ב-2010 אחותי היתה אחת המשתמשות הישראליות הראשונות, והיא שכנעה אותי להצטרף. התחלתי להעלות תמונות שצילמתי ושאותן עיבדתי בפוטושופ, ומהר מאוד הן הפכו לשם דבר וזכו לאינסוף זכיות של "תמונת היום", כמעט בכל קבוצת אינסטגרם בעולם. זה היה מטורף, הייתי מגיע לעשר זכיות ביום. התמונות שלי היו מיוחדות ושונות משל האחרים. אחרי חמש שנים של פעילות באינסטגרם כבר איבדתי עניין כי זה היה חוזר על עצמו ואתה מוצא את עצמך מתמכר ללהעלות תמונה מיוחדת. היום אני כמעט שלא פעיל. המשכתי הלאה והתחלתי לצלם ברמה הרבה יותר מקצועית".
דיוקן עצמי של קובי וקנין, מתוך התערוכה
מה הופך את התמונות שלך למיוחדות?
"אלה המניפולציות שאני עושה עליהן בפוטושופ שהפכו אותי למיוחד בתחום הצילום. לכל תמונה שלי יש חשיבות מאחוריה, אני לא מצלם סתם דברים. מה שחשוב זה הסיפור שמאחורי התמונה, המסר. רק לאחר שיש לי סיפור לספר על החיים או משל, אני מתכנן איך לצלם את התמונה ואיך לערוך אותה נכון כדי שהמסרים שלי יעברו בה לקהל. חשבתי איך אני ממחיש את זה בצורה שונה, מתוך הפנים, הראש והגוף שלי. זה עבד די טוב. לכל תמונה יש טקסט שמעניק משמעות לתמונה עצמה. למשל, התמונה עם פני החול – מעפר באת לעפר תשוב – המחשבה שמאין סוף חיים וחיי נצח קיבלנו רק שמונים שנה בממוצע לחיות מתסכלת אותי מאוד, ואפילו מכעיסה אותי. שמונים שנים זה אפילו לא גרגר חול אחד מכל החול הקיים בכל כדור הארץ".
דיוקן עצמי של קובי וקנין, מתוך התערוכה
איפה הצגת את העבודות שלך עד עכשיו?
הצגתי את העבודות שלי בסין בשנה האחרונה בבניין של ארבע קומות עם 130 תמונות, ותלו תמונות ענקיות שלי בכניסה לבניין. זה חלק מהעניין של לתת כבוד לאמן. התערוכה ביד התשעה היא הפעם ראשונה שאני אני מציג בארץ. זה הרבה יותר קשה להציג בארץ כי ההתנהלות בארץ היא שונה, זה גם כרוך בהרבה מאוד כסף, מינימום 40-30 אלף שקל. בחו"ל פורסים בפניך את הידיים ופשוט בוא ותעשה. החשיבה בישראל היא שאף אחד מאתנו לא מיוחד".
דיוקן עצמי של קובי וקנין, מתוך התערוכה
למה החלטת דווקא להציג בפעם הראשונה בישראל ביד התשעה?
"שמוליק ניסים הציע לי להציג בהרצליה במתנ"ס של יד התשעה. אני מודה שבהתחלה אמרתי לו שאני לא במקום הזה עכשיו של להציג במתנ"ס, אני אמן די מוכר בארץ ואני רוצה משהו רציני. אבל אז חשבתי על זה שוב. במתנ"ס יש בני נוער וזו השכונה שגדלתי בה, זה יכול להיות מעניין מאוד. בשניות שיניתי את דעתי ואני ממש שמח שאנחנו עושים את זה שם. אם אני יכול להביע את דעתי ולהעביר את המחשבות שלי ואת תפיסת החיים שלי דרך התמונות שלי לבני נוער אז זה מדהים. עלתה לי גם המחשבה לתלות בבתי ספר בארץ תמונות שלי עם הטקסטים. אם זה יהיה אפשרי אני אעשה את זה. אני מציג במתנ"ס עשר תמונות גדולות שעליהן עשיתי מניפולציה ומאחורי כל תמונה יש משל על החיים ועוד 40 תמונות על סין, החיים שם והטיול שלי שם".
דיוקן עצמי של קובי וקנין, מתוך התערוכה
על מה אתה עובד עכשיו?
"אני עובד על סדרת טלוויזיה חדשה עכשיו שכרגע אני לא יכול לספר עליה ובמקביל אני מביים סדרה אינטרנטית חדשה בשם 'פראנקו' – סדרת פשע קומית עם שני הקומיקאים עידן ויצמן וטיראן כהן. הסדרה מגלגלת את סיפורו של ראש המאפיה שרוצה לפרוש מעולם הפשע אבל שני חיילים שלו מחזירים אותו בעל כורחו כל פעם מחדש לעולם הזה. הפרק הראשון היה פרסומת לחברה ובעקבות ההצלחה והביקוש אנחנו מצלמים בימים הקרובים את הפרק השני. כתבתי לפני כמה שנים ספר על המוסד שנקרא 'כלבי רפאים' שעובד לסדרת טלוויזיה. בינתיים צילמנו טריילר של הסדרה, אבל הפרקים עדיין לא צולמו בגלל העלויות הגבוהות הנדרשות. במקביל אני ממשיך בעיסוקי בתור צלם אמנות ואני משחק בסדרה 'שנות ה-80' בעונה הרביעית ובעונה החמישית שתצולם בקרוב".
קובי וקנין. צילום בני דויטש
מה התוכניות לעתיד?
"להיות במאי קולנוע וטלוויזיה ויוצר ולקבל הכרה בארץ – אלה השאיפות האמיתיות של החיים".
אתה מתכנן לעשות פרויקט על השכונה?
"לא חשבתי על זה אבל זה יכול להיות מעניין מאוד. יש אפשרות גדולה שכן. שכונת שביב היתה ותישאר עבורי קסם ילדות שאפילו הצילה אותי מהמצוקה שגדלתי בה ללא הורים", אומר וקנין, "הדודות המקסימות שלי, האחיות של אבא שלי, הן שגידלו אותי. משפחותיהן היו קשות יום, אבל מלאות נתינה ואהבה. אמנם שביב היתה שכונה קשה שממנה יצאו לא מעט עבריינים והעולם הזה לא היה רחוק מהעיניים שלי בכלל, אבל משהו בה לקח אותי לעולם אחר במחשבות".
