בעוד שהמתמודדים בבחירות לכנסת מתכוננים לישורת האחרונה, לקראת יום שלישי הבא, בהנהלת חברת פלפוט ההרצליינית הצליחו השבוע סוף סוף לנוח קצת. רק ביום ראשון סיימו להפיץ את 400 מיליון פתקי ההצבעה שהודפסו במפעל החברה, הפתקים שעליהם מודפסות אותיות הרשימות לכנסת ה-21, באמצעותם יצביעו בשבוע הבא מיליוני בעלי זכות בחירה בישראל. “ברגש שאושרו הרשימות ב-17.3 היו לנו מאותו הרגע עשרה ימים קלנדריים להדפיס את כל הכמות הגדולה הזאת, כמעט פי 1.8 מהבחירות הקודמות, ולהפיץ את זה לכל הקלפיות באופן כזה שהכל יהיה מוכן לבחירות”, מספר המנכ”ל אודי אקר.
פלפוט עוסקת בפיתוח, בייצור ובשיווק מוצרי נייר ופופ, מוצרי חזרה לבית הספר, ספרי תיירות ומזכרות. היא נוסדה לפני 85 שנה, וזהו עסק משפחתי שמתגלגל כבר שלושה דורות. בשנת 1934 הקימו אותו טובה ויהודה דורפצאון שעלו מגרמניה עם חלמו להקים עסק בארץ ישראל והשתקעו בהרצליה. כיום הבעלים הם בניהם של בני הזוג דורפצאון, וגם לדור השלישי של המשפחה יש שני נציגים בחברה, ועל כך בהמשך.
לפני כשלוש שנים, ב-2016, זכתה החברה בפעם השנייה במכרז שהוציאה המדינה להדפסת פתקי הרשימות שמתמודדות לכנסת. “לפני שזכינו במכרז בפעם הראשונה, כל פתקי הבחירות היו מודפסים בכמה מוקדים, בכמה בתי דפוס והוצאות לאור”, מסביר אקר, שמשמש כמנכ”ל של פלפוט כבר 15 שנה, “בפעם הקודמת הדפסנו את הכל לבד, וזה היה הימור מסוים של ועדת הבחירות. אבל המפעל שלנו גדול מאוד ומסוגל להכיל כזאת עבודה גדולה. ההדפסות הן בסך הכל בשחור לבן, אבל זה נושא מורכב מבחינת התכנון שלו שמצריך תחנות עבודה של הדפסות זהות של הפתקים, חיתוך וסידור בתוך הארגזים”.
כמה פתקים נדרשתם להדפיס לבחירות?
“בפעם הזאת הסתבר שכמות הפתקים עלתה מ-230 מיליון בבחירות הקודמות לכ-400 מיליון. זה כל רגע השתנה עד לאישור סופי של ועדת הבחירות לכל הרשימות”.
אודי אקר. צילום דודו בכר
מה קרה מהרגע שהכריזו על הבחירות?
“אחרי שתאריך הבחירות נקבע, במהלך פברואר התחילו להעלות הילוך והגיעו משלחות מוועדת הבחירות ומהדפוס הממשלתי לביקור במפעל ובחנו את יכולת העמידה שלנו בזמנים, אילו מכונות יש לנו. היקף הפתקים כשניגשנו למכרז היה כ-230 מיליון, כמו בפעם הקודמת, ואמרו לנו במכרז עצמו שזה יכול להגיע ל-270 מיליון. בסופו של דבר זה כמעט הכפיל את עצמו. בכל מקרה, המכרז תופס לכמה שנים קדימה ולא עושים אותו ברגע האחרון כך שערוכים לזה וכבר יודעים גם לאן לשנע את הנייר. אם יהיו עוד בחירות בטווח של שנה יכול להיות שנידרש שוב לאותו מהלך. אני לא קובע פה שום עמדה פוליטית, אני רק אומר”.
איך נערכתם לפרויקט?
“זה פרויקט שמחייב היערכות גבוהה מאוד ובבת אחת לימים האלה. קודם כל הפסקנו את הפעילות האינטנסיבית שלנו של המוצרים לקראת החזרה לבית הספר. המפעל שלנו נמצא בקרני שומרון ולכן למשל עיבינו את כוח העבודה באנשים נוספים, בעיקר פלסטינים. אחד הדברים המעניינים זה לראות איך הפלסטינים משתלבים, משתתפים, מתלהבים ומבינים את הדמוקרטיה הישראלית. היתה פה חדווה של עשייה בין פלסטינים לישראלים, מוסלמים ויהודים, שעובדים יחד כתף אל כתף כדי לקיים את התהליך הדמוקרטי בישראל, אולי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”.
למה כל כך הרבה פתקים?
“יש 45 רשימות שמתמודדות לכנסת ומכל רשימה, לא משנה אם היא ידועה, פופולרית, קטנה או גדולה היינו צריכים להכין 8.5 מיליון פתקים. החוק מחייב להכין תשתית שבכל קלפי יוכלו להצביע גם לרשימה הכי פחות ידועה. כמובן שזה גרם לכך שההיערכות שלנו היתה הרבה יותר דרמטית והיינו צריכים להכין הרבה יותר צוותים, לעבות את המשמרות ולעבוד יום ולילה. בחלק מהנקודות עבדנו 24 שעות ובחלק 18 שעות. עשינו את זה על פי תחנות עבודה בצורה מאוד מרשימה. כל תחנה כזאת זה עולם ומלואו. צריך לארגן את האנשים, איך לשים את הפתקים, באיזה סדר הם נכנסים ובאיזה סדר הם יוצאים ויש גם קלפיות שצריך שיהיו בשפה הערבית למגזר הערבי. היתה פה התגייסות מלאה של המערכת שלנו, כולל גם הנהלה וגם אנשי לוגיסטיקה ומכל עבר על מנת לקיים את הכל בציר הזמן הדרוש”.
עובד במפעל הדפוס של החברה
מה קורה עכשיו עם הפתקים?
“סיימנו את ההדפסות ב-28.3 ואת ההפצה ב-31.3 בבוקר ובזה הפרויקט נגמר מבחינתנו. עמדנו בזה יפה. העברנו הכל למחסן המרכזי של ועדת הבחירות ומשם הם מעבירים את הכל לקלפיות”.
יש איזושהי אבטחה מיוחדת של המפעל?
“זו שאלה מצוינת. היו לי קצת חלומות מה יקרה אם. לא לשכוח בכל זאת שאנחנו בשטחים. יחסית זה מקום בטוח ושקט וגם יידענו את הצבא והרשויות על הדפסת הפתקים במפעל ושישימו עין. אני מניח שזה היה מאובטח בצורה לא גלויה ובולטת”.
ומה סכום העסקה?
“העסקה היא הרבה יותר גדולה מבחינת התדמית שלה. זה פרויקט לאומי ואם קורה משהו חס וחלילה זו בעיה לאומית. מבחינת הסכום מדובר על סכום שלא מגיע למיליון שקל. הפרויקט מאוד קצר בזמנים והנייר לא כלול בעלות של הפרויקט מכיוון שאנחנו מקבלים את הנייר מהדפוס הממשלתי ואנחנו משתמשים בו לצרכים של הבחירות ומחזירים להם את כל היתרה. בנושאים של דפוס זה נחשב לפרויקט רציני מאוד מבחינת הגודל, אבל בכסף זה לא המספרים שאנשים חושבים עליהם”.
קורה שיש טעויות בהדפסה?
“אין כזה דבר שהדפסנו פתק עם אותיות לא נכונות. אסור לנו לטעות. אוי ואבוי אם אנחנו טועים כי זה יכול לבטל את היכולת של הרשימה להיבחר. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה כי זה יכול להיות משבר לאומי. ועדת הבחירות כל הזמן מציבה אנשים במפעלים, כולל המדפיס הממשלתי, והם נמצאים שם עם האנשים הפועלים מסביב לשעון ובודקים כל הזמן את הבהירות של הצבע ואם יש טעויות. כל דבר בודקים. זה נושא מאוד מבוקר ופועל על פי הספר”.
למי אתה מצביע?
“אני מתלבט. כנראה גנץ”.
העובדים במפעל הדפוס של החברה
כאמור, דור המייסדים של פלפוט כבר נפטר וכיום היא מנוהלת על ידי הנהלה עצמאית, אך הבעלים והדירקטורים של החברה הם בניהם של מקימי החברה אלי, חנן ומיכה. האח הרביעי, יאיר, נפל במלחמת ההתשה. גם לדור השלישי שממשיך את המורשת יש נוכחות בחברה. נעמה דורפצאון-תמרי, בתו של מיכה, היא סמנכ”לית השיווק של החברה. עופר דורפצאון, בנו של חנן, שעובד במערך הייצור ובין השאר מרכז את הפרויקט של הדפסת פתקי הבחירות.
“סבא וסבתא עלו לארץ במרץ 1934 מפרנקפורט שבגרמניה עם כוונה להקים איזושהי פעילות של צילום”, מספרת הנכדה דורפצאון-תמרי, “הם הרגישו את התחלת האנטישמיות והחליטו שהם לא נשארים שם. סבא, שעסק שם בתחום הריהוט, הגיע לארץ וחיפש מה ניתן לעשות פה. הוא חזר לגרמניה, עשה קורסים בצילום, הצטייד בציוד והביא אותו לארץ כשהם עלו כזוג טרי. הם התחילו עם דירה קטנה בתל אביב וסבא הסתובב בהתחלה וצילם את נופי ארץ ישראל כשהוא מפתח את התמונות באמבטיה בביתם. סבתא הסתובבה ומכרה את התמונות לחיילים בריטים, אוסטרלים ולמי שהגיע לראות את הארץ. בשנת 1937 הם עברו להרצליה, לרחוב ההגנה, כשעוד לא היה פה כלום וכאן אנחנו יושבים עד היום. אחד הסיפורים שסבא וסבתא נהגו לספר לנו היה שהם ישבו בחצר ביתם ואכלו ארוחת בוקר וראו בים אוניה מגיעה ותהו אם אלה אולי ההורים שלהם שהצליחו להתחמק מהנאצים. אז מביתם ועד הים היה רק חול וחול ואפשר היה לראות את הים. הם נסעו לנמל ואכן היו שם על האניה חלק מבני המשפחה. ברחוב ההגנה עברו פטרולים של ההגנה בתחילת הדרך”.
למה פלפוט?
“השם הוא הלחמה של ‘פלשתינה’ ו’פוטוס’ (צילומים) ואכן, כמו שמה, החברה החלה את דרכה בצילום מקומות בארץ הקודש, בהפקת גלויות של הצילומים ובשיווקן ברחבי העולם. מתמונות של נוף שהם מכרו כגלויות התפתח העסק והרחיב את פעילותו לתחומים נוספים, בהם מזכרות וספרי תיירות, כרטיסי ברכה, יומנים ולוחות שנה, מוצרי פופ ומתנות, מוצרי נייר, מוצרי חזרה לבית הספר, תיקים וקלמרים וכן עושה פרויקטים למוסדות וארגונים שונים. ב-1982, כשגדל העסק, עברנו לקרני שומרון, שם יושב המפעל. בהמשך סבי הכניס את בניו לעסק וניתב אותם בהתאם לכישוריהם. אלי הלך לצד העיצובי, חנן לצד הביצועי, לדפוס, ואבא שלי, מיכה, נותב לצד העסקי -מסחרי”.
יש לך זיכרונות ילדות מהעסק?
“אני זוכרת איך בכל חופש גדול ישבנו האחים שלי ואני וליקטנו את הדפים של לוחות השנה כדי לסדר אותם יחד לפי החודשים. לאחר מכן היינו אוספים את הדפים יחד כדי לחבר אותם עם ספירלות במכונת הספירלות הידנית. היינו גם עושים את היומנים באופן ידני פעם. בילדות, כשהיינו חולים והיו מגייסים את סבתא לשמור עלינו, היא היתה לוקחת אותנו לבית המלאכה והיינו אורזים סטים של חמישה כרטיסי ברכה ומעטפות. מגיל אפס חיינו בתוך החברה, כל יום אחרי בית הספר וכל חופש היינו הולכים לעבוד אצל סבא וסבתא. התחלתי לעבוד במפעל בחופש הגדול של כיתה ב’ ואז עטפנו את היומנים בעטיפות פי.וי.סי שקופות וליקטנו את לוחות השנה לפי סדר החודשים. היום ילדי המתנחלים יחד עם ילדי הפלסטינים עובדים כולם ביחד. למשל, בליקוט הזמנות במחסן הגדול שלנו שממנו יוצאות ההזמנות לאלפי נקודות מכירה בארץ. בתקופת הקיץ זה שיא הפעילות שלנו עם המוצרים של חזרה לבית הספר”.
מה גרם לך להמשיך את המורשת בחברה?
“המחויבות למשפחה ולהמשיך את מפעל החיים של סבא וסבתא, אבא והאחים שלו. הנושא של המחויבות חזק מאוד אצלנו, הייקים. בתור הבת הבכורה זה תפס אותי חזק. אני סמנכ”לית השיווק ובן הדוד שלי עובד במערך הייצור, ודור המייסדים כבר איננו. אבא ושני אחיו מכהנים כדירקטורים ובעלי החברה והם מייעצים לנו, הם מעורבים מאוד והם חיים את זה עד היום בצורה מאוד דומיננטית. האחים שלי הלכו לתחומים אחרים לגמרי. אני מקווה שסבא וסבתא מבסוטים שם למעלה. אנחנו ממשיכים כראוי”.
אז למי את מצביעה?
“פוליטיקה היא מחוץ לתחום”.
