כבר כילד בבני ברק, מיכאל אייזנשטיין, כיום תושב הרצליה, לא אהב את דרך החיים שהוכתבה לו כבן למשפחה חרדית ליטאית, וידע שביום מן הימים יהיה חילוני. הוא הבן הרביעי מתוך חמישה אחים. אביו היה בעל עסק למגבעות ואמו הגיעה מהחצר המיוחסת של חסידות ויז’ניץ, משפחה ידועה ומכובדת בקהילה. הוא מספר שמשפחתו הייתה מודרנית יחסית. ההורים רצו שהילדים יראו עולם, ילמדו לימודי ליבה ואפילו דאגו לילדיהם למורים פרטיים במקצועות האלה. בבית היה אפילו מחשב עם משחקים. לפעמים היו יוצאים למרכז מרום נווה ברמת גן או לקניון איילון כדי להסתובב. ובכל זאת, הנרטיב היה לשאוף להיות תלמידי חכמים או בני תורה.
"היה טיעון כזה שאומר, עזוב את המתמטיקה, אם תצליח בגמרא הכל יהיה טוב”, מספר אייזנשטיין, בן 28, סטודנט שנה רביעית למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה וברמן במסעדת גרקו בהרצליה פיתוח. "בילדות למדתי בתלמוד תורה ויועדתי כמובן ללכת לישיבה קטנה ולאחר מכן לכולל ולהתחתן, דרך מצוינת להגיע לרבנות ולהתחמק מהצבא. אבל אני הייתי אמביוולנטי. הרגשתי מצד אחד ילד מועדף. יפה, חכם, ורבלי ומוכשר, אבל הבעיה היתה שהתאהבתי בערכים המערביים שספגתי בגן ובבית. בגן טרום חובה שבו למדתי לא כולם היו חרדים, היו גם דתיים לאומיים שהכירו סרטים של דיסני וכאלה. בגן חובה, שהוא תלמוד תורה, היו כבר רק דוסים. שם התחלתי להרגיש לא בנוח. היה ברור שאם אני מוחצן זה לא טוב. מאוחר יותר גם בכיתות הנמוכות בבית הספר הייתי תלמיד טוב אבל התעניינתי גם בדברים כמו כדורסל, סרטים מצוירים. אהבתי להסתובב ולגלות דברים, אבל אמרו לי שכל זה לא טוב וגם שאסור לי בכלל לספר עליהם לאחרים. מבחינתי לקחו לי את הצבעים בחיים והכל הפך להיות יותר אפור. אסור היה לי אפילו ללכת עם ציורים על החולצה, רק צניעות ולימוד תורה. הבנתי שאני הולך למקום שבו לא אהיה מאושר. כבר בגיל שמונה, בכיתה ג’, השלמתי עם המחשבה שאני לא מוכן יותר להיות דתי”.
מיכאל אייזנשטיין בילדותו
בגיל 10 התחיל אייזנשטיין לעשות בעיות – לברוח מהבית ומבית הספר, והצהיר בפני הוריו שהוא לא מעוניין להיות חרדי. “כאב מאוד להורים שלי שאני לא מרוצה. מצד שני, הם לא האמינו שמה שאני רוצה יעשה אותי מאושר”, הוא מגלה, “זה פשוט לא היה להם הגיוני שלהיות חילוני יביא אותי למקום הזה. הם גם פחדו שהיציאה בשאלה תשפיע על הבית. שאחותי לא תמצא שידוך או תתחתן פחות טוב, שזה יפגע ביחסים עם הקהילה ובעסקים של אבא שלי. שיגידו ‘בבית הזה יש נטייה לצאת בשאלה’. זה היה מאוד קשה לי. הייתי ילד והייתי צריך תמיכה. סיפרתי לחברים אבל הם הלשינו למורים והזמינו אותי לשיחות. לא רצו להעיף אותי כי המשפחה שלי מכובדת. אני חושב שבין גיל 9 לגיל 15 הייתי לפחות אצל עשרה או 11 מטפלים שונים. ניסו לתקן אותי, את הילד המקולקל”.
ספר על מקרה ספציפי שבו נפגשת עם העולם החילוני.
“אני מאוד אהבתי מחשבים. היה לנו מחשב בבית למרות שהיה פחד שאתמכר לזה. כשהיה לי יום הולדת היו קונים לי משחקים. בגיל תשע רציתי במתנה משחק מסוים ולקחו אותי לקניון איילון. כשהייתי מגיע לשם הלב שלי היה פועם, הרגשתי צבעים ויופי. אמרתי לעצמי שככה אני רוצה להתלבש, ככה אני רוצה לבלות, ככה להיות אני רוצה להיות בג’ימבורי וככה להיות עם בנות. אני זוכר מקרה אחר שבו הגענו לחניון של הקניון והתביישתי בזה שאני חרדי. התביישתי שהחילונים יראו אותי ככה. אמרתי לאמא שלי שבכל פעם שאני נכנס לקניון הכיפה מציקה לי ושאלתי אם אני יכול להוריד. אז לא הבנתי את זה, אבל היום, בדיעבד, אני יודע שזה די דיכא אותה. כמובן שהיא לא אפשרה לי”.
בבית, אייזנשטיין חי חיים כפולים. היה יוצא מהבית עם כיפה ובחוץ מסיר אותה, “מנסה להידמות לחילוני”. “אבל אני לא חילוני”, הוא מודה. “זה לא היה עובד לי. לא היה לי שום מושג, אפילו שההורים שלי כבר מוקדם יותר שלחו אותי לבני עקיבא, העיקר שאני לא אהיה חילוני”.
בשלב מסוים הוא הפסיק לשמור שבת ויום כיפור. אחר כך הבין שהוא לא רוצה לוותר על הגיוס לצבא. הוא התגייס לחיל האוויר ושירת כקצין במערך ההגנה הקרקעית (אבטחת בסיסים). בשנתו האחרונה שירת בקריה ובמקביל השלים בגרויות, עזב את הבית ושכר דירה בתל אביב. “הצבא בשבילי היה ללמוד את החילוניות”, הוא אומר. “שם גם למדתי איך נוהגים באחריות כי הייתי ילד חסר אחריות לחלוטין”.
מה למדת על הציבור החילוני ועל עצמך בדרך?
“האמת, עד היום אני מרגיש קצת חרדי. הייתי קצת דוגמן ויש לי תואר נחשב ויש לי התמחות, אבל אני מסתובב ברחובות ואני לא באמת מרגיש שייך. ראיתי את החברה החילונית כחופשית וכמאפשרת. כזו שאומרת תמצא את הדרך שלך ותיתן לזה ביטוי, אבל זה מאוד קשה לך כשאתה גדל בעולם החרדי, גם אם כבר יצאת משם”.
לקראת לימודי התואר יצר אייזנשטיין קשר עם האגודה ליוצאים בשאלה ה.ל.ל. “פניתי אליהם אחרי הצבא כי לא היה לי כסף ללמוד. מצאתי מלגה שהתאפשרה רק אם אני יוצא בשאלה מוכח. איך אתה מוכיח את זה? אז נרשמתי כפעיל בה.ל.ל והם נתנו אישרו שאני יוצא בשאלה. הם גם נותנים מלגות לימודים ומגורים כלליות ומחייבים התנדבות, מה שגורם לך להיות חלק מקהילה של יוצאים בשאלה ולגבש זהות. חשוב לי לומר שהאגודה מסייעת מגיל 18 ומעלה, שלי זה היה בעייתי כי את העזרה הייתי צריך כנער. זו בעיה כללית של יוצאים בשאלה, שאין מי שיעזור לך בגיל 16 כשאתה מדוכא לחלוטין”.
איך היום הקשר שלך עם ההורים?
“אני נוהג להגיד שאני לא בנתק. לא בקשר, אבל לא בנתק. אנחנו מדברים אחת לחודש ואני מבקר אותם אחת לחודשיים לארוחת צהריים. יש לנו רצון אמיתי להיות בקשר ואנחנו משתדלים לקיים אותו. להגיד לך שבפועל זה נעים לבוא הביתה? לא. התחושה היא שהחרבתי את הבית”.
כלומר?
“היו תקופות שההורים אמרו לי את זה. שהרסתי את המשפחה. כילד, זו אשמה מאוד גדולה. רואים שהבית לא איפה שהוא רצה להיות וברור שהסיבה לכך היא אני. גם האח שגדול ממני וזה שקטן ממני יצאו בשאלה כמה שנים אחרי. לדעתי, גם האח הבכור שלי, שגדול ממני בעשר שנים, לא מרוצה איפה שהוא נמצא. הוא מאוד מודרני, פשוט לא היה לו את האומץ ואת הכלים לעשות מה שעשינו. זה מעניין כי חילונים מרגישים שהציבור החרדי רוצה להתבדל ולהתרחק ולא להשתלב בשוק העבודה. זה הרבה מעבר לכך, אבל זה דורש אומץ ולהיחשף”.
