המספרות ומכוני היופי חזרו היום (ראשון) לעבודה על פי נהלי משרד הבריאות. תושבים רבים שנאלצו לספר את עצמם לבד בחודש וחצי האחרונים בטח מברכים על כך, תעיד כל כך התנועה הרבה שברחובות החל מהבוקר. אבל מסתבר שדווקא חלק מהספרים עצמם לא כל כך אופטימיים. "אני לא מהמתבכיינים, אני הרבה שנים במקצוע ועבדתי יפה כך שיכולתי להרשות לעצמי לשבת חודש בבית", אומר רוני ימין, בעל מספרת "רוני ימין – פתרונות שיער מתקדמים", שברחוב סוקולוב 77 בהרצליה, "אבל כשאני מסתכל על הצעירים שעובדים במספרות קטנות יותר, כואב לי עליהם. יותר מחודש הם לא עבדו וגם עכשיו הם לא יכולים לקבל הרבה אנשים יחד. בגלל שלא מזמן הגדלתי את העסק אני יכול לקבל ארבעה לקוחות בבת אחת. אבל כל ספר אחר במספרה צרה, אני לא יודע איך הם יכולים לחזור לשגרה. אני לא יודע מה הייתי עושה במקומם".
ימין, בן 52 נשוי ואב לארבעה הוא מהספרים הוותיקים בעיר. הוא סגר את העסק ב-13 במרץ אבל הבעיות החלו כבר לפני כן. "כבר מ-1 במרץ התחילו גמגומים", הוא מספר, "אנשים קבעו וביטלו כי חששו להידבק והעבודה ירדה ב-80-70 אחוז. סגרנו באופן חלקי והעבודה הסתיימה מוקדם. אנחנו מספרה גדולה ובנוסף אלי אני מחזיק צוות של ארבעה ספרים ועוד שתי קוסמטיקאיות, ואת כולם הוצאתי לחל"ת. יש לי עובדת שנקלטה לפני פחות מחצי שנה והייתה איתה בעיה. לא יכולתי לספק לה עבודה אבל גם לא יכולתי להשאיר אותה בלי אוכל. אז נתתי לה מפרעה על חשבון העתיד. ברוך השם עכשיו יש לי בוקינג כבר לשבועיים הקרובים ואנחנו התחלנו לעבוד תוך שמירה על כל הכללים של משרד הבריאות".
איך היה בבית?
"לי היה כיף בבית. עבדתי במשך 30 שנה מאוד קשה ופתאום הכל נעצר. יש לי בית גדול עם בריכה וחדר כושר ולא הייתי צריך לצאת מהבית. וגם עם הילדים הייתי יותר. עשיתי גם סדר בראש. העסק זה מרתון ואין זמן לעצור ולחשוב, עכשיו זו הייתה הזדמנות. הבעיה הייתה הלקוחות. אני מייצר פתרונות שיער לנשים שסובלות מדלילות ומבעיות התקרחות. יש לי מפעל בסין שמייצר רצועות שמתמזגות עם השיער. בזמן שהיינו בבית היה לי לחץ של לקוחות בגלל שבלי טיפול קבוע בשיער התוספות יכולות לרדת. נשים עם דמעות בעיניים שאלו 'מה אנחנו עושות'. עזרתי בטיפים, מה יכולתי לעשות".
מה יהיה מעכשיו?
"הפסקה של חודש אחד לא תבטל את הכלכלה. יהיו כאלה שיתמוטטו אבל זה בעיקר מי שלא בנה לעצמו בסיס. עסק שלא עובד חודש צריך רזרבה. אני שומע בחדשות שמספר החולים יורד, אבל אם עכשיו כשמשחררים את החבל לא ישמרו אז יכניסו אותנו לסגר אפילו יותר רציני ממה שהיה עד עכשיו. זה הפחד הגדול".
אהובה יוסף, בת 63, ספרית מזה 47 שנים במספרה ברחוב צה"ל 14 בשכונת נווה עמל אומרת שמצד אחד היה לה מאוד נחמד להיות בחופש אחרי כל כך הרבה שנות עבודה, אבל מצד שני היה קצת קשה לה מהבחינה הכלכלית. "זה מאוד מדכא שבאמצע שום מקום נפלה עלינו הקורונה הזאת", היא אומרת, "היה מאוד קשה לשבת בבית, כי אני גם ככה לא לוקחת הרבה עבודה בשל מגבלות בריאותיות שיש לי. אבל בבית הסתכלתי על חצי הכוס המלאה. נהניתי, נחתי, עשיתי נקיונות לפסח וצפיתי בסדרות. השתדלתי להיות עסוקה. הילדים שלי גדולים וחיים בבתים שלהם, היה קצת קשה לא לראות אותם ואת הנכדים".
חששת לחזור לעבוד?
"החופש הזה עשה לי חשק להאט את הקצב. קצת חששתי כי לא ידעתי איך מגיעים ממצב של מנוחה טוטאלית לעבודה, אבל מסתדרים. אני עובדת רק כדי לצאת מהבית כי אפשר להשתגע בלי לעשות כלום. אני עובדת בישיבה כמה שאני יכולה ומסיימת. אני צמודה להנחיות, עובדת עם מסיכה ועם חיטוי בין לקוחה ללקוחה, לא מקבלת יותר ממה שאני צריכה לקבל, מקסימום שני לקוחות, ועל פי זה אני מתנהלת".
זה קשה לעבוד עם המסכות?
"האמת שכן, אני נחנקת עם המסכה ועם הכיסוי השקוף. מזה אני מתה. נראה לי שאני אמות מזה ולא מהקורונה. זה סיוט הדבר הזה".
