תקופת חגי תשרי היא הזדמנות טובה להידרש לסוגה רטורית שונה וייחודית – התפילה. בניגוד לנאום, דיון, הרצאה או אפילו פרסומת מסחרית, שם הדובר מתקשר עם קהל מאזיניו, התפילה מתקיימת בסוג אחר לגמרי של תקשורת – בין האדם לאלוהים. אין צורך להסכים בדבר האופן שבו אנו תופשים את אלוהים ואת העולם כדי לבחון את רזי הרטוריקה באותו דיאלוג שבין האדם לישות הנתפשת כבלתי מוחשית ונשגבת. ד"ר מיכה גודמן כתב בספרו "חזרה בלי תשובה" כי תפישת האלוהות של האחד היא עבודה זרה בעיניו של האחר, ובהקשר זה הפנה לדברי פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל שאמר "אין אמונה ליהדות; יש אמונות ליהודים", והזכיר את גישת הרמב"ם, ולפיה "הכפירה באל איננה בעייתית יותר מהאנשה שלו".
השימוש בתפילות באמצעים רטוריים הוא ניכר – החל מהחזרות על אותם משפטים וביטויים היוצקים תבנית סדורה לתפילה (לעתים הדבר נותן נופך דרמטי יותר לרגעי שיא בתפילה, כמו בסיום תפילת נעילה ביום הכיפורים), המשך בשימוש נרחב בדימויים ובאנלוגיות, וכלה בדגש הניתן לצלילים, כלומר לאותן נעימות שעוטפות את המילים ברכּות עד שהתפילה הופכת לקליטה, מרגשת ועוצמתית יותר (נעימת "אבינו מלכנו" היא רק דוגמה אחת מיני רבות).
לעתים אנחנו אפילו לא מודעים עד כמה לצלילים יש השפעה על תודעתנו. למי מאיתנו לא קרה שמצא עצמו מזמזם פזמון או פרסומת מסוימת, רק משום שנחשף לאותם צלילים זמן קצר קודם לכן כשהאזין לרדיו או כשחלף בבית קפה שבו התנגנה מוזיקת רקע. כידוע, ביום הכיפורים מעמדו של הצליל מגיע לשיא בקול תקיעת השופר, שממחיש לנו כיצד האדם יכול לתקשר באופן רב משמעות, גם באמצעות צליל אחד נטול מילים.
רוצים להישאר מעודכנים?
בעוד התשובה לשאלה כיצד הרטוריקה מתבטאת בתפילות נראית פשוטה, התשובה לשאלה אל מי מופנית הרטוריקה בתפילה היא מורכבת הרבה יותר. יש הטוענים כי התפילה, על אף שהיא מנוסחת ברובה כפנייה של המתפלל אל האל, מהווה בפועל פנייה של המתפלל אל עצמו, מעין דיאלוג פנימי, מתוך תקווה להעיר מרבצם את אותם חלקים באישיותו, כוחות, ערכים ורצונות, שיאפשרו לו להיות טוב ומוסרי יותר.
ליבוביץ' הבחין בין תפילה ספונטנית בנוסח חופשי, שעליה אמר כי היא "תפילה להנאתו של האדם, שירות שהוא עושה לעצמו, עבודה שהוא עובד את עצמו, ואין בה מאומה מעבודת הבורא, מקבלת עול מלכות שמים", לבין "תפילת חובה ותפילת קבע" המגובשת בסידור, ושהאדם מחויב להתפלל אותה בנוסח אחיד שלא הותאם עבורו ובמועדים קבועים מראש, ועליה כתב ליבוביץ': "תפילה זו לא נועדה לשמש פורקן לרחשי לבו והגות רוחו של האדם, לפיכך אף אין היא מייצגת את השתפכות הנפש הספונטנית".
בין כך ובין כך, קשה להתווכח עם העמדה שאחד מהמוטיבים החוזרים והבולטים ביותר בתפילה – בדבר אפסותו וזמניותו של האדם בעולם – לא נועד ל"אוזניה" של הישות האלוהית אלא לאוזניו ולמוחו של המתפלל. בתפילת נעילה של יום כיפור חוזרים המתפללים על הביטוי "ואתה יודע שאחריתנו רימה ותולעה לפיכך הרבית סליחתנו" ועל המשפט הספרותי "אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה". טקסטים אלו כאילו נועדו להשיב אל הקרקע, תרתי משמע, את האדם הנוטה להתמלא בחשיבות עצמית.
אני מרשה לעצמי לומר, ללא בחינה סטטיסטית, כי יימצא יחס ישר מובהק בין אגו אנושי שמימדיו יצאו משליטה לבין עוולות ואסונות נוראיים פרי ידי אדם שהתרחשו במהלך ההיסטוריה האנושית. על רקע זה, אם בכוחה של התפילה והמבנה הרטורי שלה להחזיר מפעם לפעם את אגו האדם לפרופורציות הנכונות, ולו באופן חלקי, משל היה דשא שזקוק לכיסוח מעת לעת, הרי שהתועלת בתפילה עומדת בפני עצמה, אף מבלי שכולם יראו עין בעין את מהות האלוהות וחידת היקום הבלתי פתורה.
