ימי האימוץ הקבועים של עמותת S.O.S חיות בהרצליה מתקיימים מידי יום שבת בין השעות 10:00-14:00 (בוויז אס או אס הרצליה). בין שאר הכלבים יחכו לכם גם פטריק וליאו. פטריק הוא מלינואה מעורב בן כשנה וחצי, אתלטי, אנרגטי וחזק. קצת חששן בהתחלה כשלא מכיר אך הופך במהרה לחברותי. אוהב מאוד אנשים, ליטופים וחיבוקים. כלב חכם שיודע […]
התחפושות, משלוח המנות, הנפצים, אירועי ההפנינג, והקלישאה על אווירה פורימית. ליאת קמחי לא משתגעת על פורים ומסבירה למה
מסיבת תחפושות משפחתית בזום, משלוחי מנות לשכנים, השתתפות בקמפיין של דניאל עמית וגם הנאה גדולה מניחוח צרפתי כאן בישראל: איך נהנים מאווירה פורימית בפורים למרות הקורונה
באמת שהבנתי את החברה שסיפרה לי שהיא ומשפחתה החלו בתהליך הגירה לאוסטרליה. פעם גם אני חשבתי כך
הפסדתי. אחת אפס לייאוש, לבירוקרטיה. לאטימות הממסדית. לא מזמן פרשתי זמנית מפעילות חברתית עירונית שנתתי לה את כל כולי
אי אפשר להכפיף תחת אותו הנוהל ילדי גנים ותלמידי בית הספר. בעצם אפשר. הנה, תראו – הסתדרות המורים הצליחה
ימים מתעתעים בגן ובבית: הילד שהודיעו שהוא חיובי לקורונה התגלה כשלילי, אבל אז התברר שילד אחרי חיובי ומשום מה שני גנים משתמשים באותם שרותים. מבולבלים? גם אנחנו. וגם מתוסכלים
כל כך הרבה ברברת וקשקשת הולכת שם ברשתות החברתיות. ויתרנו בלי לשים לב על היכולת להפעיל שיקול דעת. לקחת החלטה בתנאי אי ודאות
אנחנו עייפים מהנחיות חסרות היגיון שתמיד מוטות לכיוון אחד ואיכשהו זה תמיד לא לטובתנו. עייפים מחוסר עקביות וזגזוגים. עייפים מצבעים שלא אומרים כלום. עייפים מלשלם את המחיר של ריחוק חברתי בזמן שכל העולם ואשתו חוגגים בחתונה, בישיבה או בדובאי
בזמן האחרון שמתי לב שמשהו השתנה לי במוח. אני איני כתמול שלשום. או יותר נכון איני כבשנת 2019-2018. השדרוג לשנת 2020 הושלם בהצלחה בתת מודע שלי. כי בכל פעם שאני צופה בטלוויזיה זה מוזר לי. מוזר לי שאנשים מסתובבים חופשיים ברחובות. שהם מתקהלים, יושבים בבתי קפה, לוחצים ידיים בלי לרחוץ אותם שניה אחר כך או […]
לא יכול להיות שהמשטרה מסמיכה את עצמה להיות גם הרודפת, גם השופטת וגם התליינית. השערורייה הבלתי נסבלת הזו של מרדפי משטרה חייבת להיפסק
אין חולק על כך שניהול משבר הקורונה הוא ניהול רע. אבל בין זה לבין ההתנגדות להתחסן מפני מחלה שכבר גבתה את חייהם של מיליון וחצי איש המרחק רב
בשורה התחתונה לא קרה כלום. סתם גבר עם כובע גרב שצפה בנערות צעירות צועדות ברחוב החשוך. אז למה אני זוכרת את זה גם אחרי 20 שנה?
מרכיבים חברים, רוכבים בלי קסדה ועל המדרכה, מתעסקים בניידים, חוצים רמזורים אדומים. הורים, אל תקנו לילדים שלכם אופניים חשמליים
בחרתי לאחרונה לאפשר לעצמי לקרוס אל תוך הסיטואציה ולהודות שזו חרא של תקופה. אבל יש עדיין תקווה
ניסיתי לשחזר מתי התרחש המעבר הזה שבו התחלנו להשקיע יותר ממחצית מזמננו בתחזוקה שוטפת של החיים בעוד שלחיים עצמם נותר רק נתח פצפון מהיממה
זו הרי העבודה שלכם. אתם מקבלים עליה תשלום. מהמעסיק שלכם. בדיוק כמוני וכמו רוב העובדים שאני מכירה. אז קבלו ממני עצה
אני מתגעגעת לתקופה שבה המנהיגים שימשו דוגמה ומופת לכולנו. אבל כשהם מרשים לעצמם להשתין עלינו מהמקפצה, איך אפשר לצפות למשהו אחר מהאזרחים?
