המנילה הצבאית היא החשש הגדול ביותר של כל נער או נערה בני 17 שעומדים בפני גיוס לצה”ל. מבין מגוון התפקידים המצומצם שמציעים להם, הם אמורים לבחור איך ואיפה הם יבלו כמעט שלוש שנים מחייהם. כפיר לוי מרעננה, קיבל את המנילה הצבאית שלו באכזבה גדולה, והביע אפס עניין בכל תפקיד שהוצע לו.
“למדתי בתיכון חמש יחידות ערבית וכימיה. הגעתי לצבא עם פרופיל 72 בעקבות אלרגיות ושבר שהיה לי במפרק לפני שהתגייסתי”, מספר לוי בן ה-20, שבתור אחד מכוכבי הסדרה הדוקומנטרית “מעברים” של תאגיד השידור “כאן”, הפנים שלו הפכו למוכרות בבתים רבים בישראל, “תחילה איתרו אותי ליחידת המודיעין 8200. עברתי שני מבחנים, ואת המבחן השלישי לא עברתי ובגלל זה הפסקתי את התהליך. מיד אחר כך, קיבלתי מנילה שהיא די משעממת. תותחנים, שריון. בתור מי שבא מכיוון של 8200, שום דבר לא משך אותי בסופו של דבר, קצין המיון אמר לי שאני עומד להתגייס למשטרה צבאית כמאבחן ביטחוני, מה שידוע כיום כלוחם מעברים. באתי בלי הרבה מוטיבציה אבל שמרתי על אופטימיות”.
לוי הגיע לטירונות והכשרה בבה”ד 13 שבעיר הבה”דים הדרומית, בסיס ההדרכה של המשטרה הצבאית, ומהר מאוד תחושות של חוסר הסיפוק ואכזבה התחלפו במוטיבציה ורעל בעיניים. “אחרי שאתה עובר טירונות, והופך להיות לוחם מעברים, זה באמת מרגיש כמו משפחה”, אומר לוי, “התפקיד אולי מרתיע, כולם שומעים ‘משטרה צבאית’ ואומרים ‘אני לא רוצה להיות שוטר’. אבל זה ממש לא ככה. קודם כל, יש לך חמישה סוגים של תפקידים – הדרכה, מצ”ח (משטרה צבאית חוקרת, ד.ס), שיטור, מעברים וכלא, ויש לך הרבה אופקים להגיע אליהם. אחרי שאתה עובר את הטירונות, ואתה מבין שאתה הולך למעברים, אתה יכול לקחת את זה לשני כיוונים. אחד – ‘אני הולך להיות שומר בקניון’, או השני – ‘אני הולך להגן על המדינה שלי’. ואני בחרתי לקחת את זה לכיוון השני. אני חושב שהתפיסה השגויה של משטרה צבאית מגיעה כי אנשים לא מכירים את החיל מספיק. החיילים פוגשים אותנו לרוב בתחנות המרכזיות, במסופי האוטובוסים, והם פוגשים בחיילים במשטרה שאחראים על חלוקת דוחות ושמירת הסדר בצבא. חייל בגולני לא יראה אותי עושה את העבודה שלי במעברים, ואלא אם כן הוא יגיע לכלא, הוא לא יראה איך מדריך הכליאה עושה את העבודה שלו בכלא. הוא רואה רק את עבודת השיטור. לכן זו התדמית שלנו, כולם חושבים שאנחנו שוטרים. חיילים שלי באים אלי ואומרים לי שהם מפחדים לחזור הביתה עם הכומתה. אני אומר להם שאם אני הולך ככה, בגאווה, אין להם ממה לפחד. בכל פעם שמישהו שואל אותי על החיל, אני מנהל איתו שיחה כנה והדעה שלו על החיל משתנה”.
איך היית מגדיר את תפקיד לוחם המעברים?
“אתה אחראי ואמון על הבידוק הביטחוני במעברים הביטחוניים לכיוון מדינת ישראל, בעוטף ירושלים ואיו”ש. יש לנו שני גדודים: גדוד ארז שממונה על כל עוטף ירושלים, שם אני נמצא, ותעוז שממונה על כל איו”ש. בסופו של דבר, תפקידו של לוחם מעברים הוא למצוא אמל”חים, סכינים, נשקים, דברים שיכולים לעבור לצד השני ולעזור לבצע את הפיגוע הבא, אם הם עוברים את המחסום. אני למשל, נמצא במעבר קלנדיה, שם עוברים בין 35-30 אלף איש ביום, הלוך חזור. זה המעבר הכי גדול בעוטף ירושלים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם משטרת ישראל, שהם הממונים על המעבר. אני המפקד של החיילים של המשטרה הצבאית במעבר, ויש מאבטחים שגם נמצאים במעבר. אז יש את המשטרה, המשטרה הצבאית והמאבטחים, וכולם יחד מנהלים את המעבר בשיתוף פעולה”.
לוי נולד, גדל והתחנך ברעננה, בבתי הספר ברטוב, בחטיבת השרון ובתיכון אוסטרובסקי. במהלך הטירונות אותר כמיועד לתפקיד מ”כ בבסיס ההדרכה עצמו, מיד אחרי ההכשרה, אך לוי ויתר לאחר שהרגיש שבלי לחוות את השטח, הוא לא יוכל ללמד חניכים שלו את התפקיד. לאחר תקופה קצרה בגדוד ארז בעוטף ירושלים הוא אותר לקצונה. את דרגות הסג”מ שקיבל לאחרונה צפויות בעוד חודש וחצי להחליף דרגות סגן. “המ”מ שלי אמרה לי שיש לי מתאם קצונה”, הוא אומר, “הסכמתי להתחיל את התהליך, אבל לא ידעתי אם זה מה שאני רוצה”.
אז מה גרם לך לצאת לקצונה בסוף?
“כשעברתי את המבחנים וכבר הגעתי לרגע שבו אני צריך להחליט אם אני הולך עם זה עד הסוף, דוד שלי, שהיה בסיירת דוכיפת, דחף אותי לקצונה. הבנתי שברגע שאתה קצין אתה משפיע יותר, איכותית וכמותית. וגם תמיד לסבא וסבתא שלי היה חלום שהנכד שלהם יהיה קצין. סבא שלי ז”ל היה מורעל על הצבא, והוא תמיד דחף אותי להיות הכי קרבי שיש”.
סבא שלך היה דמות משמעותית בחייך?
“סבא שלי היה כמו אבא שלי. לא היה לי אבא בתמונה. בגיל שנתיים ההורים שלי התגרשו, ואבא שלי לא הכיר בי כילד שלו יותר, אז סבא שלי היווה בשבילי את דמות האב, בכל המובנים. אם יש 24 שעות ביממה, 20 מתוכן סבא וסבתא שלי היו איתי. תחשוב שהיו מקרים שאמא שלי לא הייתה מסוגלת להחזיק אותי ולקלח אותי כשהייתי קטן, בגלל שהיא הייתה כל כך עייפה כי היא עבדה בשלוש עבודות, אז סבא שלי היה מקלח אותי. סבא שלי היה הכל בשבילי. הוא נפטר לפני שש שנים. הוא היה דמות מאוד משמעותית בחיים שלי”.
כפיר לוי ואמו צילום דובר צהל
ובמעברים, אתה לא מפחד? הידיעה שכל רגע מישהו יכול לתקוף אותך.
“אני אגיד לך מה שאמרתי לאמא שלי ולחיילים שלי. בסופו של דבר, אם אנחנו נראה להם שאנחנו מפחדים זה יבוא אלינו בגלים. אם אנחנו נראה להם שאנחנו לא מפחדים משום דבר, ושאנחנו עושים את העבודה שלנו על הצד הטוב ביותר, אף אחד לא יעז לעשות שום דבר כי הם יראו שאנחנו מוכנים לכל תרחיש. אם אני עומד עם חייל שלי והוא מעשן סיגריה ועומד מרושל, אז כמובן שבן המיעוטים יסתכל עליו ויחשוב שהוא יכול לבצע פיגוע. אבל אם הוא יעמוד דרוך, עם אש בעיניים, זה מרתיע. אנשים יחשבו פעמיים. בזמן השירות שלי במעבר, היתה רק פעם אחת שהתרחש ניסיון דקירה במחסום, אבל מאוד מהר החיילים תפעלו את האירוע כמו שצריך”.
כמה תכופות ההברחות במעברים?
“בעבר, עוד לפני שהתגייסתי, להבריח אמל”ח היה דבר נפוץ, אבל עכשיו זה נרגע כי יש הרתעה. הם הבינו שהם לא יכולים עכשיו לבוא ולעשות מאיתנו צחוק. אם הם ינסו להבריח אמל”ח, נמצא אותו. הנה, לא מזמן מצאנו חמישה אקדחים במעבר”.
יש גם מקום לקירוב לבבות? דו קיום?
“בסופו של דבר, אנחנו גורם ביטחוני. אנחנו מייצגים את המדינה. אם מגיעה למחסום אישה מבוגרת, והיא סוחבת שקים כבדים בידיים, אני כן אבוא ואעזור לה להעביר אותם. אנחנו לא אטומים. אם מישהי צולעת וצריכה עזרה, אתה תעזור לה. אנחנו בסופו של דבר בני אדם. אם אני יודע לדבר ערבית, ויש מישהי שלא מבינה עברית, אני אנסה להסביר לה בשפה שלה. זה שאנחנו אמונים על הביטחון של המדינה, לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות בני אדם. אם יש לך פה עשרה אנשים, ושניים מהם רוצים לעשות פיגוע, אתה יכול לכלול גם את כל השמונה האחרים, אבל אתה לא צריך לעשות את זה. חשוב לזכור שרוב האנשים הם בסדר, הם רק רוצים לעבוד, ולהביא את האוכל הביתה לילדים. ואני מבין את זה”.
כפיר לוי. צילום דובר צה"ל
לוי התפרסם לאחרונה לאחר שנבחר להצטלם לסדרה “מעברים” של כאן 11, שהפרק האחרון שלה שודר השבוע. מדובר בסדרה תיעודית בת שלושה פרקים שמגוללת את סדר היום והקשיים איתם מתמודדים לוחמי המעברים.
איך נבחרת לסדרת הטלוויזיה? למה הסכמת ללכת לשם?
“פשוט בחרו בי, אני לא יודע אם זה כי המפקדים שלי המליצו עלי, יכול להיות. לא הייתה לי סיבה דרמטית לא להסכים. ראיתי בזה הזדמנות טובה כדי לשפר את התדמית של המשטרה הצבאית”.
איך החברים והמשפחה הגיבו? איך הרגשת לראות את עצמך בטלוויזיה?
“לראות את עצמך בטלוויזיה בתור חייל, כשעכשיו אתה כבר קצין, זה מאוד קשה. אתה מבין את כברת הדרך שעברת. בסופו של דבר המשפחה שלי טפחה לי על השכם, כי מחייל הפכתי לקצין, ואני באמת עושה את העבודה שלי כמו שצריך. חברים שלי אוהבים להתבדח, אבל כשהם ראו את הפרקים לעומק, הם באמת הבינו מה שאני עושה. אנשים שלא הכירו אותי טוב לפני הסדרה סתם קראו לי ‘שוטר’, ועכשיו הם יודעים מה אני באמת עושה”.
יש תגובות ברחוב? יש תגובות במעברים עצמם?
“אני יכול להגיד שכן. התגובות הם בעיקר ‘וואו, אתה מוכר מהסדרה של המעברים. אפשר סלפי?’”.
יש תוכניות לעתיד?
“אני רוצה להתקדם ולעשות דברים משמעותיים יותר. הכל תלוי איזה תפקיד יפתח, ואיך אוכל להתקדם בצבא. אני רואה את עצמי באזרחות בסופו של דבר, בעל עסק, אבל אני עדיין לא יודע מה אעשה בדיוק. כרגע אני רוצה להתקדם בתפקיד ולעלות לדרגות הגבוהות, אבל זה עוד רחוק ממני. כרגע, הכל אפשרי”.
