לאחר מאבק ממושך וקשה במחלת הסרטן הלך השבוע לעולמו תושב העיר ואיש התקשורת, אייל דותן. דותן שימש כעיתונאי ועבד במשך כ־12 שנים בעיתון “קול רענן”, “קול הכפר” ו”זמן השרון”. בנוסף שימש דותן כדוברו של מי שהיה ממלא מקום ראש עיריית רעננה, עוזי כהן ז”ל ובשנים האחרונות שימש כעוזרו של השר, איוב קרא.
לפני כשנתיים, כשהוא בן 44, התגלתה בגופו של דותן מחלת הסרטן בתחילה בכליה עם גרורות בבטן, ובהמשך במעי, באגן ובדפנות עמודד השדרה. מאז שחלה עבר דותן טיפולים ביולוגיים שרובם הגדול לא היו חלק מסל התרופות. משפחתו של דותן, חבריו ואף עיריית רעננה התגייסו מספר פעמים במהלך השנה האחרונה וקיימו ערבי התרמה בכדי לעזור לדותן לממן את טיפוליו היקרים. לאחר שבשבועיים האחרונים חלה התדרדרות במצבו דותן נפטר השבוע והובא למנוחות ביום שני האחרון בבית העלמין בכפר נחמן. להלוויה הגיעו מאות אנשים, שליוו אותו בדרכו האחרונה, ביניהם, שרי ממשלה, חברי מועצה וראש עיריית רעננה, זאב בילסקי שגם ספד לו.
הלוויה של אייל דותן
“זה לא בטבע שלנו לקבור את הילדים, הטבע הוא שהילדים קוברים את ההורים”, אמר במהלך השבעה עקיבא דותן, אביו של איל, “לפני כשנתיים כשהיינו בקאנטרי אייל לא הרגיש טוב והקיא. ראינו שזאת לא הקאה רגילה, אלא הקאה של דם והלכנו לבית חולים מאיר. בהתחלה אמרו לנו שהוא צריך לעבור ניתוח בכליה והכל יהיה בסדר, אחרי כמה ימים אמרו לנו שאיל חלה בסרטן כלייתי. היו לו המון קשרים והוא נתן המון לכל מי שהיה סביבו, אנחנו יושבים פה בשבעה ואנשים מספרים עליו גדולות. כתיבה הייתה החיים שלו, זה לא היה רק לשם פרנסה. בהתפתחות המחלה אייל הפסיק לאכול ולא רצינו לרוץ לבית חולים אז הכנו לו בבית חדר מיוחד והוא נשאר אצלנו. אחרי זה הייתה תקופה לא רעה והוא אפילו חזר לאכול. זו הייתה חצי שנה של אופטימיות אבל בשבועיים האחרונים מצבו החמיר. ביום שישי לפני שבועיים יצאנו אני ואמא שלו לכמה דקות ואמרנו לו לא לצאת מהחדר, כשחזרנו הוא שכב על הרצפה, כי הוא נפל מהמדרגות ולקחנו אותו ישר לבית חולים מאיר שם גילינו שמצבו לא טוב והתחילה הידרדרות שהחמירה בכל יום. היינו שם כל יום מהבוקר עד הלילה. ביום ראשון האחרון באחת בלילה התקשרו אלינו מבית החולים ואמרו לנו שאייל נפטר. הרופאה אמרה שהיא עשתה סיבוב שגרתי וראתה שהוא לא נושם. המוות שלו דומה לאופי שלו, הוא עבר המון קשיים בלתי רגילים ומעולם לא התלונן. הוא נלחם כמו אריה, גם אנחנו חיינו באשליה ובתקווה. לפחות אנחנו יודעים שעשינו את המקסימום”.
השר איוב קרא מספר כי אייל היה כמו ממש אחיו הקטן. “אייל עזר לי בתור חבר הרבה מאוד שנים”, מספר קרא, “הייתי כמו בן במשפחה שלו.. אני תמיד קראתי לו אחי הצעיר, כי אחי הצעיר נפל בלבנון וככה ראיתי אותו, בתור אחי הצעיר. הוא התמסר אלי בכל נשמתו, הייתי בשבילו הכל. אני הייתי החמצן שלו גם שכאב וגם כשהיה לו רע הוא עזר לי. ביום ראשון בלילה קיבלתי טלפון שלא רציתי לקבל. קיוויתי כל הזמן שהוא יצא מזה, לא יודע למה הייתה לי הרגשה שהוא בדרך החוצה. אני לא יודע מה קרה אבל בתקופה האחרונה פתאום זה חזר חזק והכריע אותו. אין לי מילים לבטא את הצער ואת היגון”.
קרא מספר כי גם לאחר מותו של אייל הוא עדיין יישאר בקשר קרוב עם משפחתו. “ההורים של אייל עשו הכל כדי לעזור לו וכנראה יש דבריםם שנשארים בידיים יותר חזקות. אני מתנחם בדבר אחד זה שהוא השאיר לי אחריו משפחה שאני מאוד אוהב שהוא חיבר בניניו. אני אוהב אותם בדיוק כמו שאני אוהב אותו. אייל היה ותמיד יישאר מישהו שהנתינה אצלו הייתה מובנית מאליה. הוא לא חיפש אינטרסים אישיים, הוא עבד מתוך ערכים ואמונה ללא תמורה וזה לא מובן מאליו בשדה הציבורי. אייל היה אדם מסור בלי פשרות, כשהוא החליט שפגעו בי הוא היה הופך עולמות כדי להשיג התנצלות ולעשות תיקון. קרא מספר כי גם הוא הצטרף לניסיונות הגדולים להתרים כספים בכדי לממן את הטיפולים של אייל. “זאת הייתה תקופה קשה וההוצאות היו גדולות כי התרופות שלו לא היו בסל הבריאות”, מספר קרא, “ניסתי לגייס לו תורמים ולהביא לו תרומות. עשיתי את זה בתור חבר וגם הוא ראה את זה כדבר מתבקש בין שני אחים”.
חננאל שלומי חבר קרוב של דותן והבעלים של בית הקפה “אחוזת הלחם” בעיר מספר שהקשר שלו עם אייל היה יום יומי והוא יחסר לו מאוד.. “איל היה הרבה מעבר לחבר טוב”, מספר שלומי, “הוא היה פוקד יום יום את המקום שלי. הוא תמיד אהב לעזור עד שיום בהיר אחד תפסה אותו המחלה הארורה הזאת. ערכתי מספר פעמים ערבי התרמה אצלי במקום, עשינו באמת הכל. בתקופה האחרונה הוא כבר הרגיש מאוד רע. ביום ראשון, ברבע לשלוש לפנות בוקר, קיבלתי טלפון והייתי בהלם, הוא היה חבר כמו אח בשבילי”.
“איל היה בחור עם תווי פנים שתמיד מחייכים”, אמר השבוע לצומת השרון , חבר מועצת העיר, חיים ברוידא שגם ספד לדותן בהלוויה, “אני מכיר אותו שנים, עוד מהתקופה שהוא היה מגיע לקאנטרי ברעננה עם אמא שלו. לימים הוא הפך להיות עיתונאי ומעצם העובדה שגם אני הייתי עיתונאי דרכנו הצטלבו. בסיטואציות מסוימות היינו בשני צידי המתרס הפוליטיים אבל אני חושב שהוא ידע מה שאנשים אחרים לא יודעים לעשות וזה להפריד בין האדם לפוליטיקה. היה לו קסם מיוחד, תמיד עם סימפתיה, תמיד עם הבנה מבלי להיכנס לחיכוכים ומריבות. הסיפור הוא המשפחה שלו. ההורים שלו ושלושת האחים. המסירות והדבקות שלהם בניסיון לנצח את המחלה ראויה להערה. הם דחפו את כולם, גם את הרופאים, לאופטימיות שהפעם זה ילך. הם הוציאו מכספם והלכו וחיפשו בכל מקום כסף כדי לרכוש לו תרופות ולא ויתרו עד השנייה האחרונה”.
