"היה לה ביטחון עצמי שאין דברים כאלה. אינטילגנטית, ילדה ג'דאית, אוהבת ארץ ישראל, חזקה במחשבים ובטכנולוגיה. היא לא פחדה מכלום. היה לה חוש עסקי מטורף. אם היא הייתה חיה היום, היא הייתה תותחית. היא הייתה הדבק של הבית, חיברה בין כולם. עדי הייתה בוסית אמיתית, היינו בטוחים שהיא תסיים את הצבא ותנהל את המסעדה. היה לה את זה בגדול".
את הדברים האלה אומרת השבוע יעל אוסמן, אמה של עדי אוסמן ז"ל, שנרצחה לפני 14 שנה, ב־24 באוקטובר 2003, על ידי מחבל שחדר לבסיס נצרים ברצועת עזה בו שירתה. הוריה של עדי, יעל וסבינו, בעלי הסטקייה המיתולוגית בשכונת עליה, עלו בשבוע שעבר לקבר בבית העלמין הצבאי בכפר סבא, לציון יום השנה למותה.
"עדי ניגנה על גיטרות, רקדה בלט, למדה טייקוונדו, החליקה על גלגיליות, שיחקה טניס, ציירה ציורי שמן, כתבה שירים", מספרת יעל, "היא אהבה הכל. פשוט הכל. אהבה את החיים. ראינו את זה מגיל קטן, היא לא רצתה להפסיק. היא לא נחה לרגע. אמרנו לה 'עדי, יש לך זמן', והאמת היא שלא היה לה זמן. היא כאילו ידעה שזמנה קצוב, בתת מודע, והיא הייתה חייבת לגעת בכל. שום דבר לא עצר בעדה. הכל היא ידעה, הכל היא הבינה. היא הייתה פשוט גדולה".
בשנים שחלפו מאז הרצח, למדו ההורים לפרטים את כל אירועי לילה נורא. "שעה לפני המקרה, עדי וחברות שלה ישבו בחדר של עדי ביחד", מספרת יעל, "בשעה שתיים וחצי בלילה חברה של עדי אמרה לה 'בואי איתנו לחדר שלנו, אל תישארי לבד'. היא אמרה להן שלא צריך, ושהיא תשאר כבר בחדר שלה. אחר כך היא התקשרה לחברה שלה מנתניה, מרגול, שהייתה גם השותפה שלה לחדר. היא שאלה אותה איפה המפתח כדי שתוכל לנעול את הדלת. מרגול ענתה לה שתחפש באחד המדפים. היא כנראה לא חיפשה, הייתה עייפה, ואז באה אליה עוד חברה, נופר. אמרה לה 'עדי קומי, איפה השלט? אני אכבה את הטלויזיה'. היא רצתה גם לכבות לה את האור, אבל עדי אמרה לה 'שטויות, עזבי'. כאילו לא היה לה אכפת. שלושה שבועות לפני כן, לקחו לה את הנשק. אמרו לה שיש כיתת מ"כים שסיימו קורס והם צריכים נשק. כאילו מה שחסר לצבא זה נשק. לא הייתה לה אפילו הזדמנות להגן על עצמה עם נשק. השעה הייתה חמישה לארבע. המחבל נכנס. הבסיס לא היה באמת מוגן. היתה לו גדר חשמלית, אבל שלושה חודשים לפני כן התקלקל החשמל והם לא תיקנו. המחבל תצפת במשך חודשים על הבסיס ממבנה חצי בנוי בשכונה בעזה, חצי קילומטר מנצרים. בוגי יעלון, שהיה בזמנו הרמטכ"ל, הגיע לכאן וסיפר לנו שהוא אמר בכנסת שצריך להוריד את המבנה הזה, אבל שאנשי שמאל התנגדו למהלך.
יעל ושבתאי אוסמן צילום עזרא לוי
"המחבל תצפת וידע בדיוק איפה מבנה הבנות. המבנה היה בנוי בצורה ח'. בשער היה צריך לעמוד שומר, חייל, שישמור על מתחם הבנות. באותו הלילה היה ערפל כבד, והמג"ד הורה לעבות את השמירה. השומרים עמדות במגדלי שמירה, ואותם חיילים ששמרו על מבנה הבנות בו הייתה עדי, באותו הלילה, אמרו שהם לא ראו מה קורה בגלל הערפל".
איך המחבל הצליח לחדור פנימה?
"המחבל הגיע מכיוון דרום. הוא ידע שליד הגדר יש גנרטור פועל. הוא חתך עם מספריים את הגדר וידע שהרעש של הגנרטור כל כך חזק שלא ישימו לב. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. אחר כך הוא נכנס מהגדר, והלך בלי להתמהמה, בערפל הכבד. הוא הגיע למבנה הבנות בבסיס. עדי הבינה שמשהו קורה כי הוא זרק רימון על המיטה העליונה, הרימון יצר רעש חזק מהפגיעה אבל לא התפוצץ. אפשר היה לראות את המכה של הרימון בקיר. כנראה שעדי התעוררה מהרעש. אני זוכרת שבכתבות הראשונות אמרו שהוא הרג אותה בשנתה, וזה ממש לא נכון. לדעתנו, היא נאבקה בו לרגע. היא ראתה את המפלצת הזאת מול עיניה. כנראה שהיא הדפה את הנשק שלו ממנה כי רואים פליטת כדור בצד אחר של הקרוואן. הוא נתן לה מכה בפנים עם הנשק, והיא ניסתה לברוח לנישה שלה בקרוואן. הוא ירה בה בכניסה לנישה. היא חטפה 25 כדורים. חצי מחסנית הוריד עליה. פגע בה בכל איבר בגוף".
מסע הירי של המחבל לא נגמר כאן. הוא המשיך להיכנס לכל החדרים במבנה הבנות. פרט לעדי, נהרגה גם סמלת שרית שניאור ז"ל וסמ"ר אלון אברהמי, שנתקל במחבל כשזה היה בדרכו לצאת מהבסיס.
רוצים להישאר מעודכנים?
איפה הייתם כשקיבלתם את הבשורה הקשה?
"זה היה בוקר שישי רגיל. היה לנו חדר שינה למטה, שם אני ישנתי, וסבינו היה מנמנם בסלון. קמתי בשעה רבע לשבע בערך. עליתי במדרגות וסבינו אמר לי שהוא שמע בחדשות ששלושה ישראלים נהרגו בנצרים. הם אמרו שלושה ישראלים, לא חיילים. חטפתי צביטה קטנה בבטן ואמרתי לו שאלה בטח תושבים מנצרים. לא התייחסתי לזה. ישבתי, שתיתי קפה וקראתי עיתון. פתאום נכנס חייל אלי הביתה. לא הבנתי מה הוא עושה. עדיין לא הבנתי מה קרה. סבינו ואני מסתכלים עליו. שאלנו אותו מי הוא. צעקתי, בטח הוא חבר של יובל, הבן שלי. החייל שאל אם אני אמא של עדי. האסימון עדיין לא נפל. סבינו שמע משהו אחר וישר צעק 'מה קרה לו?'. באותה התקופה, גם הבן שלנו, יובל, שירת בצבא. החייל ענה "לא לו, לה". עדיין לא קישרתי את זה לדיווח, הייתי בטוחה שהיא נפצעה או משהו. הוא אמר 'עדי נהרגה'. כמו שני אריות, צעקנו ובכינו. הילדה הקטנה שלי ענבר שמעה צעקות ולא הבינה מה קרה. היא צרחה 'מה קרה?' וצעקתי בחזרה שעדי מתה. אחד החיילים בא להרגיע אותה והיא הדפה אותו, כמעט הפילה אותו מהמדרגות. הם הביאו לנו כדור הרגעה, שלושתנו לקחנו אותו. התיישבנו, אחרי 20 דקות של היסטריה. דבר ראשון הם אמרו לי שהם רוצים לקחת איברים שלה. לא הבנתי את זה. לא ידעתי בכלל מה קרה ואתם באים קודם לבקש איברים? הם אמרו שהם עדיין לא יודעים כלום, חוץ מזה שהיא נהרגה. בהתחלה רציתי לראות אותה, אבל בגלל שזה היה יום שישי זה היה גורם לזה שהיא לא תיקבר באותו היום. סבינו, כאיש דתי, לא היה מוכן לחכות עד יום ראשון. בדיעבד, מזל שלא ראינו אותה. היא היתה פצועה מאוד קשה".
פינת ההנצחה לזכרה של עדי, בגינה ליד המסעדה. צילום עזרא לוי
כשמאבדים ילד, זו התמודדות, אפילו מלחמה יום יומית. איך אתם מתמודדים עם זה בחיי היום יום?
"בהתחלה זה באמת היה כל יום מלחמה. היום זה לא ככה. מטבעי, אני אישה מאוד חזקה. עברתי בחיים מספיק בשביל להגיד שאני אדם חזק. נכון שהאבידה היא בלתי נסבלת. אני איבדתי ילדה בת 19, במלוא כוחה, היה בה הכל מהכל. ועם כל זה, ישבתי וחשבתי לעצמי כל הזמן מה יצא לי אם אני אתפרק. בניתי בית, מסעדה, הקמתי משפחה גדולה. אני עמוד התווך של הבית. אם אני אתפרק, זה יחזיר אותה? לא. סבינו גם אומר לי שאם אני נופלת, אין בית אחר כך. אלה דברים שנותנים לי כוח להמשיך. את המתים אתה בטוח לא שוכח. יש לי פינה בלב ובראש. היא כל הזמן איתי, כל לילה חושבת עליה. הגעגועים מטריפים לך את השכל. המחשבות של מה היה יכול להיות היום. יש בראש מיליון ואחד סרטים שאתה מריץ לעצמך. עם כל זה, לפרק את הבית? אין מצב. היא חשובה לי עד היום, אבל היא הלכה לעולמה. להחזיר אותה אני לא יכולה, עם כל הכאב. אני אומרת לעצמי שנשמה עשויה מאנרגיה. אנרגיה לא נעלמת מהיקום, היא נמצאת כאן, לא יודעים בדיוק איפה אבל היא כאן איתנו. עדי הפכה לאנרגיה. היא כבר לא בשר ודם כאן איתנו, אבל היא לא נעלמה מהיקום".
איך האחים שלה מתמודדים?
"האחים לקחו את זה מאוד קשה. היא הייתה מחוברת מאוד כולם. עד היום, לילדה הגדולה שלי, עינת, מאוד קשה והיא עדיין בוכה באזכרות. הקטנה, ענבר, כמה שהיא אהבה אותה. יומיים לפני שעדי נרצחה, אני והקטנה ישבנו בסלון, רואות טלויזיה. פתאום עדי נכנסה וקפצתי בשמחה. הקטנה התנפלה עליה, חיבקה אותה והתחילה לבכות. עדי לא הבינה למה היא בוכה והיא אמרה לה שהיא פשוט רוצה לבכות. משהו מוזר מאוד שאי אפשר להסביר".
יש לעדי אוסף שירים שכתבה. חשבתם לעשות משהו עם האוצר הזה?
"אני מאוד רוצה להוציא ספר עם רוב השירים שלה, כמובן שחלק מהם אישיים מדי. אבל לי אין כוחות לזה. זה משהו שהילדים שלי צריכים לעזור לי בו. אולי לקראת השנה הבאה, שתהיה כבר השנה ה־15 למותה, נעשה את זה. מגיע לה".
אם היית יכולה להגיד לה משהו עכשיו, כל דבר, מה היית אומרת לה?
"שאני מאוד אוהבת אותה, שאני נורא מתגעגעת ואני נורא רוצה שהיא תהיה פה. הייתי משלמת הון כדי שהיא תהיה כאן, אם היה צריך הייתי עוברת לגור באוהל בשביל זה. הנוכחות שלה חסרה מאוד בבית. גם אחרי 14 שנה אתה מרגיש שהנוכחות שלה חסרה".
