עד אותו יום חשב עידו גפן שבסיום השירות הצבאי שלו בעיתון “במחנה” הוא יעבוד בעולם התקשורת אבל לקראת סיום השירות הוא נכנס לשיחה אקראית עם המפקד שלו וחייו השתנו. “לקראת השחרור התלבטתי מה לעשות אחרי השירות כי הרבה פעמים אנשים ששירתו ב”במחנה” הולכים לעבוד בתקשורת”, נזכר גפן, “אני נפגשתי עם מפקד היחידה כדי להתייעץ איפה לעבוד בתקשורת ומהר מאוד לתוך השיחה הוא אמר לי: ‘תקשיב, אני מרגיש שאתה לא באמת רוצה לעבוד בתקשורת ואתה עושה את זה כי נראה לך שזה מה שצריך לעשות’. ואז הוא שאל אותי מה אני באמת רוצה לעשות בחיים ואני עניתי: ‘לכתוב ספר אבל זה בטח משהו שאני אעשה בגיל 30, אחרי שאני אהיה מסודר כלכלית עם אישה וילדים’. מפקד היחידה היה האדם הראשון שאמר לי שאני לא צריך לחכות, שאני יכול לכתוב ספר ישר אחרי הצבא בטענה די נכונה שאחרי הצבא אני יכול להרשות לעצמי לגור עם ההורים ולעבוד בעבודה זמנית. מאז השיחה הזו הרעיון לכתוב ספר נכנס לי לראש”.
כשסיים את שירותו הצבאי החל גפן לעבוד בחנות “צומת ספרים” בשכונת לב הפארק ברעננה ובמקביל עבד על ספר הביכורים שלו. “בהתחלה זה ממש לא עבד”, הוא אומר, “דמיינתי את העבודה בחנות ספרים אחרת, חשבתי שאני אקרא כל היום ספרים ואלך הביתה לכתוב עם מלא השראה וגיליתי שלקרוא ספרים זה הדבר האחרון שיש לך זמן לעשות כשאתה עובד בחנות ספרים. בחודשים הראשונים לא כתבתי רק עבדתי והדבר היחידי שעשיתי בעבודה זה לגלול למעלה ולמטה את הפיד בפייסבוק וכל הזמן הייתה לי תחושה שהחברים בפייסבוק מצליחים הרבה יותר ממני ואני היחידי שעובד בשכר מינימום. מתוך החוויה הזאת כתבתי סיפור על בן אדם שמחליט להמציא את החיים שלו מחדש בזכות הפייסבוק. הוא מפרסם שהוא אמן מאוד מצליח בברלין ומפרסם תמונות ופוסטים משם ובכלל מגלים שהוא רואה חשבון מתוסכל מחדרה שלא יודע מה לעשות עם החיים שלו. ואז לאט לאט נכנסתי לשגרה של כתיבה ואת אחד הסיפורים שעליו נקרא ספר הביכורים שלי, “חוף הים של ירושלים”, שלחתי לתחרות סיפורים של הוצאת הספרים “כנרת זמורה־ביתן דביר” והוא זכה במקום השני. אחרי שזכיתי בתחרות שאלו אותי בהוצאת הספרים אם יש לי עוד סיפורים קצרים שכתבתי וככה התחיל בעצם שיתוף הפעולה”
ספר הביכורים של גפן שיצא בהוצאת הספרים “כנרת זמורה ביתן דביר” בחודש אוגוסט האחרון זכה לשלל ביקורות מחבקות. הסופר אשכול נבו כתב על הספר: “עידו גפן הוא הקול של הדור שלו. אבל הוא גם הקול שקצת יותר חכם מהדור שלו. שמסתכל על הדור שלו מהצד או אם תרצו מפרספקטיבה של סבא בן שמונים שמתגייס לגולני. חוף הים של ירושלים הוא ספר ביכורים רענן ומלא מעוף, שראוי שיזכה בתשומת ליבם של קוראים רבים”. לאחרונה אף זכה גפן בפרס שרת התרבות לספר ביכורים בסך 20 אלף שקלים. “חוף הים של ירושלים הוא סיפור על זוג קשישים שמחליטים לחפש את חוף הים של ירושלים כי הקשישה סובלת מאלצהיימר והזיכרון שלה בתור ילדה קטנה הוא מחוף ים בירושלים”, אומר גפן, “זה הזיכרון האחרון שלה והם מחפשים אותו למרות שבירושלים אין ים. בסיפור מתואר היום האחרון שלהם ביחד לפני שמעבירים אותה לבית אבות סיעודי”.
“התחלתי לכתוב בגלל מגמת פיזיקה”
הוא נולד ברמת השרון, גר שנתיים בארצות הברית יחד עם משפחתו וחזר לרעננה בגיל חמש לשכונת לב הפארק.”אני חושב שהייתי ילד יחסית שקט”, הוא מספר, “לא הייתי חנון אבל גם לא מלך השכבה. רוב התקופה שלי בילדות הוקדשה בכלל לכדורסל למרות שלא הייתי טוב בזה בכלל”.
הוא למד בבית הספר היסודי “שקד”, בחטיבת אלון ותיכון מטרווסט שם בחר להרחיב את מקצוע הפיזיקה. “אני זוכר שהייתי בכיתה המדעית, הרחבתי חמש יחידות פיזיקה וחמש יחידות ספרות”.
התחלת לכתוב בעקבות מגמת הספרות?
“האמת שזה מצחיק אבל יותר בגלל מגמת פיזיקה. מה שקרה זה שהגעתי לכיתת מדעים והיה לי מאוד קשה עם הפיזיקה והמתמטיקה, לא הייתי ממש טוב בזה. לא הרגשתי שאני נמצא במקום הנכון בשבילי וביקשתי לעבור כיתה ואז היה סיור של כל הכיתה למצפה הכוכבים בגבעתיים. כשעלינו למצפה היה מתג שכתוב עליו:”לא לגעת” ואז עלה לי הרעיון שהמתג הזה עוזר לכבות ולהדליק את השמש. ככה נולד הסיפור הראשון שלי וככה התחלתי לכתוב סיפורים”.
למה בחרת להרחיב דווקא פיזיקה ולא משהו יותר הומני?
“עד שהתחלתי לכתוב בגיל 15 ממש לא התעסקתי עם דברים שקשורים לאומנות. הייתי ספורטיבי ושיחקתי כדורסל, שיחקתי בקבוצות של רעננה וזה היה עיקר התחביבים שלי. ואז הגעתי לתיכון והשילוב בין המקצועות הריאלים וההומנים נתן לי השראה. גם ב”חוף הים של ירושלים” יש סיפור על ילדה שמחליטה לחיות בתוך החלומות שלה והוא כולל המון דברים שקשורים למדעי המוח. אני חושב שהשראה מגיעה אצלי לאו דווקא מהעולם של הספרות אלא ממקורות אחרים ולכן בסוף אני כן מרוצה על השילוב, אבל בזמנו היה לי קשה לראות את זה”.
לפני שהתגייס עשה גפן שנת שירות בדרום תל אביב שם לימד ילדים של מהגרים. “זו הייתה חוויה מאוד משמעותית בשבילי”, הוא אומר, “רואים גם ביטוי של החוויה הזו בספר שלי. אחרי שנת השירות ביקשתי שישלחו לי מיונים לעיתון “במחנה” כי כבר ידעתי שכתיבה מעניינת אותי אבל לא ידעתי אם כתיבה עיתונאית ובדקתי מה הדבר הכי קרוב לכתיבה שאפשר לעסוק בו בצה’’ל. כתבתי לפני בעיתון “מעריב לנוער” אחרי ששלחתי לשם סיפור קצר במסגרת תחרות הסיפור הקצר. התחרות הזו הייתה מבחינתי הזדמנות לכתוב עם דד-ליין. חשבתי שזה יהיה אימון טוב. לא באמת חשבתי שאזכה כי זה תמיד הרגיש לי שזה משהו שאני עושה באופן מאוד לא מקצועי ולהיות אדם שבאמת כותב צריך להיות מאוד רציני וטוב בזה”.
רוצים להישאר מעודכנים?
על מה היה הסיפור ששלחת ל”מעריב לנוער”?
“על ילד קטן שמנסה לתפוס את הזמן ובסוף הסיפור מגלים שהוא מנסה לתפוס את הזמן בשביל אח שלו שבצבא ולהשתמש בו אם יקרה לו משהו. ואז זכיתי בתחרות והיה טקס ששם העניקו לי את הפרס מטעם העיתון. כשהייתי שם שאלתי את העורך אם אני יכול לכתוב בעיתון וככה התחלתי”.
ספר על תהליך הכתיבה שלך.
“יש בכתיבה שלי מימד לא ריאליסטי, אני חושב שלכל הסיפורים שלי יש מציאות קצת אחרת ממה שאנחנו מכירים כמו חוף ים בירושלים או נגיד קשיש שמתגייס לצבא. אבל תמיד יש בהם דברים שקשורים לישראליות ולכאן ועכשיו שלנו. אני מודה שהספר קיבל תגובות הרבה יותר טובות ממה שחשבתי. הוא נכנס לרשימות רבי מכר שזה משהו שממש לא ציפיתי. אני מרגיש שיש לי המון מזל שככה זה יצא. היו גם תגובות ממש מרגשות וזה מאוד משמח לקבל כאלו תגובות”.
מה התוכניות לעתיד? יש עוד ספר בתכנון?
“אני כרגע סטודנט למדעי המוח, פסיכולוגיה וספרות באוניברסיטת תל אביב . ספר שני זה לגמרי בתוכניות. יש כל מיני רעיונות אבל זה ממש רחוק מספר שלם. אני מניח שהספר השני לא יהיה סיפורים קצרים אלא רומן ארוך.רומן זאת השאיפה הבא”.
