אחת השיחות הביזאריות שהיו לי ברשת, התנהלה במרחב נהדר בו מתדיינים ביניהם א/נשים המטופלים בהוריהם המבוגרים, על צרות ומצוקות היומיום, כשהם נעזרים זה בזו למידע רלוונטי וליצירת מאבקי צדק לגיל השלישי.
תת-הדיון הספציפי לא נגע בסוגיות הקשורות לעצם הטיפול, אלא במונח “מהגרי עבודה”. כשרשמתי אותו, כחלק מתשובה (במקום לרשום, למשל, “עובדות זרות”), זינקה מולי בשצף השמור למי שלוקים בענוותם/ן – כלומר אינם מביעים/ות את ערך עצמם/ן מתוך התבוננות ובמיקום רלוונטי ולומד בתוך התשבץ האנושי – כדי לומר לי שעובדות הסיעוד אינן מהגרות עבודה.
בתחילה חשבתי שזו טעות תמימה, והבאתי לינק המסביר את המושג. “מהגרי עבודה” הוא מושג שחוק מביאורים, שמעטים הא/נשים שעברו במסדרונות האקדמיה, בכותרות העיתונים או בשיח החברתי, שלא פגשו ומכירים/ות. אלו אנשים שעוברים ממקום למקום כדי למצוא פרנסה. חלקם מהגרים לצמיתות, חלקם באופן זמני – כמו עובדות ועובדי הסיעוד, או פועלי הבניין הסינים, או פועלי החקלאות התאילנדים. ככל שנדמה לנו שזה מושג שיצרה הגלובליזציה, ראוי לזכור שמהגרי העבודה היו שם מראשית ימי העולם. גם יעקב ובניו ירדו למצרים לשבור שבר, כלומר למצוא את פרנסתם בעתות בצורת.
מה שהדהים אותי בדיון השולי הזה, היא נועזותה של הבורות-מבחירה. שום לינק, הסבר מלומד וגוף ידע, מוצק ומבוסס ככל שיהיה, לא יכול לנצח את הכעס והשנאה. ככל שהסברתי והבאתי מובאות, כן גברה העיקשות, וכמובן שעמה גם הזעם הרושף נגדי – ש”לוקה בהבנת הנקרא”. תכלס, הנקרא היה ברור. אפילו הערך הויקיפדי הפשוט והבסיסי נפתח במשפט: “מהגר עבודה או עובד זר הוא אדם העובר למדינה אחרת, שבה אין לו מעמד של אזרח או תושב קבע, כדי למצוא פרנסה. לעיתים מדובר בהגירה שסופה התאזרחות במדינה המארחת, ולעיתים זו הגירה לזמן קצוב, לשם שיפור מצבו הכלכלי של העובד”.
מה שהיה ברור אף הוא, זה שבעידן ההסתה, השנאה, הגזענות והעיוורון הנוכחי, אין משמעות אמתית להשכלה, שפה מושכלת, ידע והבנת המרחב. הבונטון התרבותי הוא: “מה שאני מרגיש/ה, זה הידע”. מיומנויות הביקורת העצמית נשחקו עד דק, ובסיטואציה כזו – הופכ/ת ההשכלה ל”הטרלה”, וההטרלה לאמת התרבותית האחת והיחידה, ואין בילתה.
למי שלא מצויים/ות בז’רגון – טרול/ית משמע מי שמכניס/ה לדיון באובססיביות תכנים שבאים לכאורה להלהיט אותו ולהכעיס את משתתפיו. פרשנות מבוססת למונח, אינה הטרלה, כמובן. התעקשות אגרסיבית המתנגדת לפרשנות מילולית פשוטה ותוקפת אישית את מי שמבטאת אותה – כן.
התחושה המתעצמת בי היא, שאין עם מי לדבר. חיות כאן שתי אוכלוסיות שמאבדות ביניהן את הקשר, כאילו חיות במציאות מקבילה. הדמוניזציה של הידע מצמיחה בורות ובערות, תהליך שכבר ניכר במיקום העלוב שלנו במדדים הבינלאומיים, שממשיך לגלוש מטה. מי שיכולים לשנות את המציאות הזו, כלומר – ראש הממשלה, שר החינוך ודומיהם, לא מעוניינים/ות כנראה בשינוי, כי הבורות והבערות משרתות אותם/ן. בחסות הבערות, הם יכולים/ות לעשות מה שבא להם/ן.
האירוני הוא, שאם משתחררים מהעוינות למונח “מהגרי עבודה”, ניתן לראות במבט רחב ואפקטיבי יותר גם את הקשיים, הבעיות, התנהלות הממשלה (שמעודדת הגירת עבודה לתחומיה, בין השאר כי הסוכנויות העוסקות בכך הופרטו לכאורה מזמן למקורבים, שעושים על גב מהגרי העבודה קופה גדולה), התנהלות המעסיקים (חלקם – בממדים של עבריינות ממשית) ואת הפתרונות האפשריים.
רק שהפתרונות הללו, “עלולים” לייצר את חברת המופת שדיברתי עליה בטור הקודם. מחברת מופת, לא ניתן להעביר כספים למקלטי מס באיי קיימן או לסדר ג’ובים למקורבים. מחברת מופת, לא ניתן לייצר הון סקטוריאלי. מי שתוקפ/ת אותי או אחרים על מונח אנציקלופדי בסיסי, היא/הוא מהווים עוד אבן בחומה הנבנית בינינו לבין הסיכוי להיות חברת מופת, ולצערי – עוד לא מבינ/ה שעושים עליה סיבוב.
רוצים להישאר מעודכנים?
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
