יש לי וידוי. אל תסקלו אותי בבקשה. אבל בסך הכל כיף לי. אם נשים רגע בצד את הלחץ והחרדות הקיומיות, רשימת החולים והמתים המתארכת, החשש הפיננסי המאיים, הפחד מכך שנישאר ללא נייר טואלט, מזווה מאובזר וחומרי יצירה וההתחרפנות מההישארות בבית עם שני ילדים קטנים, כיף לי.
משהו בסיטואציה הזו מרגיש לי הרבה יותר טבעי. בטח שיותר טבעי מאשר לקום מוקדם בבוקר, להאיץ בילדים שיתלבשו כבר ויצחצחו שיניים תוך כדי הכנת קופסאות האוכל הארורות רק כדי להספיק לבית הספר של הגדול עד שמונה-אפס-אפס, לחוות פרידה רוויית דמעות בגן של הקטנה ומשם לפקקים האינסופיים. ואז להספיק את המשימות בעבודה ולצאת בזמן כדי לאסוף את הילדים שרק לא יישארו אחרונים במסגרות.
ואחר הצהריים שלי בימי שגרה? אל תשאלו. מרוץ בלתי נתפס בין חוגים, חברים או סתם יומולדת אקראית. ואם לא אז יש תמיד איזה סידור באמצע. לספר את הילדים, לקנות להם נעליים או ללכת לספריה. כך יוצא שאני מסיימת כל יום עם הלשון בחוץ. ואז מתחיל הערב שלי שגם הוא רווי פעילויות, חוגים וחברים ועמוס גם במטלות הבית.
ופתאום, בבת אחת, הפסקה. אתנחתא. הלחץ בבוקר נעלם. קופסאות האוכל עומדות על השיש מיותמות, חרדות לגורלן. האוטו לא הותנע כבר שבועיים, כך שאין לי מושג לגבי מצב הפקקים. כולנו אוכלים רק אוכל ביתי ובריא שאני מכינה מדי יום. אנחנו נהנים מזמן משפחה ביחד ולחוד. מטיילים בשכונה לפרוק קצת אנרגיות ולחלוץ איברים. ובערב, בבית. זמן זוגי במרפסת או סתם מול הטלוויזיה. אם לא פותחים בטעות חדשות אז זה בכלל מושלם.
זו בעצם הגרסה האפוקליפטית של החופש הגדול. מתי לאחרונה בחיינו הבוגרים התאפשר לנו להישאר בבית כל היום בלי לרוץ לסידורים ועניינים? לעצור רגע מהכל, בלי תחושה שהנה תכף זה נגמר? פשוט להישאר בבית. סתם, בבית.
אז דווקא עכשיו היום-יום שלי רגוע הרבה יותר. והבונוס של כל הסיפור הוא שאפשר להישאר בקשר רק עם מי שרוצים ואוהבים!
יחד עם זאת המחשבה על מוצאי הקורונה מעסיקה אותי מדי פעם. האם ‘אחזור לסורי’ במרוץ החיים, או שאוריד הילוך ואהנה עוד קצת מהשקט החדש?
מאחלת לכולכם לדעת ליהנות גם מהצד החיובי של המצב. הרבה בריאות ושפיות לכולם.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
