אם יש דרך מהירה ובטוחה להפסיד בוויכוח, בוודאי בישראל, היא להשוות את יריבך בעימות ל"נאצי". בשבוע החולף התחוללה סערה סביב דבריו של שר האוצר אביגדור ליברמן שהאשים את ראש האופוזיציה בנימין נתניהו כי האחרון "אימץ שיטות של גבלס וסטלין". ההשוואה לסטלין לא משכה תשומת לב ציבורית רבה, אבל ההשוואה לגבלס לעומת זאת, מי שכיהן כשר התעמולה בגרמניה הנאצית ונודע כיד ימינו של אדולף היטלר, גררה תגובות כמעט מכל קצוות הקשת הפוליטית.
אין זה דבר חדש כי השוואות בין המתרחש בזמננו לבין תופעות שהעולם המערבי המודרני נחשף אליהן בתקופת עליית הנאצים, מעוררות הדים ובעיקר גינויים. בדרך כלל חולף זמן מועט ביותר למן הרגע שבו מועלית בדיון המילה "נאצים" או "היטלר" ובמקרה זה "גבלס" לבין הרגע שבו גם מסתיים הדיון, לפחות חלקו הענייני. זאת מן הטעם הפשוט כי בתודעתנו, ודאי כיהודים, השוואות שכאלה הן מחוץ לתחום השיח הלגיטימי.
יוזף גבלס הפך במידה רבה למילה נרדפת לשיטות תעמולה נטולות עכבות שמטרתן היא לעשות דה-לגיטימציה לציבור מסוים. שטיפת המוח השיטתית שהפעיל גבלס בשלל אמצעים לא נועדה לייצר רק שנאה אלא גם לטעת בלב האנשים הנחשפים לתעמולה, ביטחון ואמונה מוחלטת בגדולתו של המנהיג העליון, אשר בכוחו, ורק בכוחו, לחזק את דימויים העצמי כפרט וכלאום. על בסיס "ההישג התודעתי" הזה הצליחה מפלגתו לשנות את שיטת המשטר בגרמניה. לצורך כך לא בחל גבלס להאביס את הציבור הגרמני במצגים כוזבים, מתוך הבנה כי בסופו של יום חזרה שיטתית והדהוד שלהם באמצעות מכונת התעמולה המשומנת שניהל, תקבעם בתודעתו של הציבור הרחב.
ליברמן אגב הושווה בעצמו לגבלס, יותר מפעם אחת. כך למשל על ידי חבר הכנסת אחמד טיבי שטען כי קריאתו של ליברמן לציבור בשנת 2014 להחרים בתי עסק במגזר הערבי מזכירה לו את החרם בשנת 1933 שיזם גבלס נגד יהודים "מאותה סיבה". לפני כשנתיים ישראל כ"ץ כינה סרטון של ח"כ קושניר ממפלגתו של ליברמן שביקר בדיקות טהרה של נשים דתיות כ"מתקפה בסגנון גבלס", ולפני כשנה מפלגת ישראל ביתנו שיגרה מכתב דרישה לעיתון "המודיע", לאחר שבמאמר שפורסם בעיתון זה נכתב כי "השמאל היהודי קיבל את התזה האנטישמית של ליברמן שעם החרדים לא יושבים, וזו מועתקת ממשנתו של גבלס, אבי האידיאולוגיה הנאצית, שעם יהודים לא יושבים".
רוצים להישאר מעודכנים?
בעוד שבעינינו אמירות אלו צורמות וסרות טעם, מעניין לדעת מה גבלס היה חושב על אותן השוואות. לא הייתי מתפלא אם "ראש משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם" דווקא היה נעלב מהשוואת יכולות התעמולה שלו לאלו של ליברמן. ליברמן איננו נואם מלהיב וכריזמטי, טון הדיבור שלו די רדום, והוא לא נתפס כבעל סגולות מנהיגות יוצאות דופן המזכות אותו בהערצה כמעט מיסטית, אפילו לא מצד תומכיו הנאמנים ביותר. קשה להיזכר מתי סחף בשאגות את הקהל כי ישיב למצביעיו את "הגאווה הלאומית" ו"ידרוס" את המחנה הפוליטי היריב כשהוא מנופף באגרופו. אמירותיו המשתלחות של ליברמן שבגינן ספג ביקורת היו ספורדיות למדי ונעדרות פאתוס, להבדיל משיטת תעמולה השמה דגש על הדהוד חוזר ושיטתי של סיסמאות קליטות באמצעות מערכת מתואמת של גורמי תקשורת ומובילי דעה.
בכל הכבוד לליברמן, אין לו את הכישרון הרטורי הדרוש כדי לעצב את תודעת המציאות של ציבור בוחריו. כך למשל, ספק רב אם היה עולה בידו לשכנע את מצביעיו כי בשעה שהם חווים ורואים פקקי תנועה אדירים, הם בעצם נהנים ממחלפים כבירים, וכי אלו שמתעקשים לראות דווקא פקקים, אינם דוברי אמת אלא "חמוצים", אך בחלוף פחות משנה, לשוב ולשכנע את אותם אנשים, שאותם פקקים, עם אותם רכבים, באותם כבישים, הופיעו בעולמנו רק עכשיו.
בהקשר זה קשה שלא להיזכר במשפט ידוע מן המאה הקודמת, הממחיש את הגישה המייחסת למילים כוח כמעט אינסופי: "לא יהיה זה בלתי אפשרי באמצעות חזרה מספקת והבנה פסיכולוגית של הציבור, לשכנע כי ריבוע הוא למעשה עיגול. זאת משום ש'ריבוע' ו'עיגול' הם בסך הכל מילים, ומילים ניתנות לעיצוב והלבשת רעיונות עד כדי הסוואתם".
