זה קרה כשהבן שלי היה בן שנתיים והחלטתי לעשות את טבילת הרגל הראשונה שלי בעולם הצגות הילדים. ידעתי שהוא עוד צעיר מדי בכדי לשבת על כסא במשך שעה וחצי כולל הפסקה אבל הרגשתי שזה משהו שאנחנו חייבים לעבור ביחד. שלב באמהות שאני צריכה לעשות כדי להפוך רשמית לכזו. אז לקחתי אותו לראות הצגה של יובל המבולבל ומכיוון שהייתי רק בחיתולי האמהות עשיתי טעות של מתחילה וקבעתי את טבילת האש לחג החנוכה.
תארו לכם סיטואציה: אני עטופה בעשר שכבות ומחזיקה בידי עוד 17, כי בחוץ קר אבל בתוך האולם יש הרגשה של אח בוער, ביד השנייה אני אוחזת בשקית דובונים ובקבוק מים, מנסה להושיט לבני הפעוט יד, אך האיבר היחיד שפנוי זה הסנטר, צועקת כאחרונת האמריקאיות בסייל של בלאק פריידי בH&m ומנסה להסדיר את נשימתי. לאחר שכבר התיישבנו במקומות שלנו הבן שלי החליט ששקית הדובונים שלו משתלבת יפה עם שטיח האולם ובקבוק המים משתלב יפה עם הסוודר שלי ואחרי שכבר התחילה ההצגה הבנתי שלקבוע את הדייט שלי ושל בני בחופש חנוכה זה לא הטעות היחידה שעשיתי, כי הבן שלי גם היה בשלבי גמילה מחיתולים, אז חוץ מהבקבוק והדובונים גם שתן של פעוט הפך לחלק מדקורציית המקום.
רוצים להישאר מעודכנים?
להפוך סיפור ארוך לקצר, גהינום זה חופשה בקריביים לעומת מה שעברנו שם בחוויה האימהית שלי. ומאז ועד היום, כשהוא בן תשע, אני והוא לא היינו בהצגת ילדים בחנוכה. יש בינינו דיל כזה, אני לא מציעה והוא לא מבקש.
הצגות חנוכה נועדו כדי להוציא להורים את החשק לחיות, לקחת מהם את טיפת האהבה למקצוע ההורות שנשארה בהם ולשתות אותה עם קש. המחירים המוגזמים של הכרטיסים, כמות הילדים המסתובבים אחוזי דיבוק כשהם ממלמלים “סלפי עם עומר אדם”, החסך בתכנים שמתאימים לחתך הגילאים שמגיע להצגות האלו וכמובן ההבנה הבסיסית שאת אף אחד לא מעניינת עלילת ההצגה כשנועה קירל ועוז זהבי עולים לבמה.
ועוד לא התחלתי לדבר על הדחיפות, התור הבלתי נגמר של הורים אובססיביים שרוצים להצטלם עם הסלבס בטענה שזה בשביל הילד, והמריבות על החניה מחוץ לאולמות.
הצגות ילדים יש בשפע, לאורך כל ימות השנה, רוצים באמת לספוג קולטורה יחד עם צאצאיכם? תזמינו כרטיס. אבל לא בחנוכה.
