אייל ברקוביץ' מעליב, צועק, צוחק ואני נגעלת מעצמי על כך שאני יושבת לצפות בזה. יכול להיות שהוא הבין משהו שאני לעולם לא אבין?
זה כמו להסתכל על תאונת דרכים, כמו לראות אדם הולך ברחוב, להבחין שהוא עומד לדרוך על קליפת בננה ולא להגיד לו להיזהר רק כדי לצפות בו משתטח על המדרכה. זה כמו לשמוע משפחות רבות על שוקולד בטיסה לחו"ל וכמו לראות אבות זורקים כסאות אחד על השני בתור למגלשה בשפיים. ככה זה לצפות באייל ברקוביץ' מראיין. אתה רוצה להפסיק, רוצה להעביר ערוץ, רוצה להתמסר למבוכה שעוטפת אותך ולהסיט את המבט אבל אתה לא יכול.
אייל ברקוביץ'. צילום ניר קידר
אני לא מכירה את אייל ברקוביץ' ומכיוון שאני גם לא איזה איינשטיין בכדורגל אני גם לא מודעת לקריירה המפוארת שלו. כשאומרים לי את השם שלו כל מה שעולה לי לראש זה הפרסונה הצווחנית שלו, סתם כי פעם שמעתי אותו צורח את נשמתו לבורא ברדיו. ואז עלתה תוכניתו המשותפת עם זוגתו הרדיופונית, אופירה אסייג, ומאז אני לא מצליחה להפסיק לחשוב איך זה שהאיש הזה הפך למראיין לגיטימי בטלוויזיה הישראלית. איך אנשים מוכנים להגיע ולשבת מולו כאשר הם מודעים לכך שהם לא יצליחו להוציא הגה מהפה, כי בעיניו של ברקוביץ הוא האדם הכי חכם באולפן, שלא לומר ביקום כולו.
רוצים להישאר מעודכנים?
והם מגיעים, פוליטיקאים (לבוז'י הרצוג הוא אמר שהוא חנון שמתעסק עם בבונים), אנשי מקצוע (למיכל דליות הוא אמר שילד שלא מכיר את הטעם של קוקה קולה הוא לא ילד בריא), וטאלנטים של קשת (לאסי עזר ורותם סלע הוא אמר שהוא לא מסוגל לראות אותם בטלוויזיה מרוב שהם נמצאים בכל מקום). כולם מגיעים אליו כדי לעבור מבחן בשליטה עצמית. כי אם עברת ראיון אצל ברקוביץ' אתה מוכן לעבור התרסקות מטוס.
הוא מעליב, נכנס לפרטיות, מקלל, צוחק, צועק, חוץ מלהקיא הוא עושה הכל למרואיינים שלו ואני יושבת מולו ונגעלת מעצמי על כך שאני ששה לצפות באסון הטלוויזיוני הזה שבוע אחר שבוע (כשהאצבע נמצאת באופן תמידי על כפתור הווליום בשלט).
ואולי זה הסימן שלי להבין שאייל ברקוביץ הוא בכלל גאון טלוויזיוני, אולי הוא הבין משהו על הקהל הישראלי שאני לעולם לא אבין, אולי הוא מבין את זה שאצלנו השכונה היא במקום הראשון, והוא, הוא מלך השכונה.
