הטור הזה מתחיל מהתפר הזה של סוף היום, כשאני מסיימת יום עבודה ארוך ומגיעה הביתה – לתפקיד השני שלי: אמא. הוא מתרחש בערב הזה בו הצעירה בילדי התגייסה לצבא, ואני אצה רצה למלא את תפקידי כאמא, אבל אין לו דורש. הבית ריק, ושום דבר לא זז בו מאז שיצאתי ממנו בבוקר (חוץ מכמה דברים שהחתול העיף ממקומם). יש שם לחוויה הזו: "תסמונת הקן המתרוקן". כאשר בית שהיה פעיל ומלא בא/נשים 24/7, הופך לסוג של בית רפאים.
תסמונת הקן המתרוקן היא תסמונת זוחלת, שמתחילה ביום בו הגדול/ה יוצא/ת לשנת שירות או לצבא, ומגיעה לשיאה ביום בו הקטנ/ה עוזב/ת את הבית אחרונ/ה, לדירת השותפים הראשונ/ה שלו/ה. היא מוכרת גם כ"תסמונת הקן הריק", והחלה לחלחל לשפה ולקריאת המציאות של הורים לילדים/ות בוגרות/ים, בארבעה-חמישה העשורים האחרונים. ככל שדפוסי החיים הקפיטליסטים, ועידן האינדיבידואליזם שבא עמם, הפכו לדומיננטיים יותר בחברה המערבית, כך נוצרו יותר ויותר מצבי פרידה דרמטיים בין הורים לילדים ש"פרחו" מהבית. כאן בארץ זה הצבא, שמייצר את קו פרשת המים שבין הורות פעילה להורות מרחוק, בארה"ב ובאירופה זו היציאה לקולג'. בעבר, אופיינה התסמונת בדיכאון, איבוד כיוון ומשבר זהות שחוו ההורים, בעיקר האמהות – בתקופות בהן היה רוב מוחץ של אמהות עקרות בית ללא קריירה או עם קריירה מינימלית. משבר מובן, אחרי שנים בהם כל ההתכווננות היומיומית שלנו היא סביב תפקידנו כהורים לילדים, ופתאום אין "קליינטים" לפעילות המרכזית הזו, שהגדירה את ה"אני" שלנו לאורך זמן.
במעבר מחברה שבטית וחמולתית, בה הקשרים המשפחתיים רק הולכים ונעשים צפופים, מסועפים ורב דוריים יותר, לחברה בה האינדבידואל צריכ/ה "למצוא את עצמו/ה" כדי להוכיח נפרדות מההורים וממשפחת המוצא, הבדידות מרגע עזיבת הילדים/ות את הבית, הופכת קשה. האתגר הוא, למצוא לעצמנו תפקיד אחר, חלופי, שימלא את החסר.
אז איזה תפקיד זה יכול להיות?
ראשית, יש כאן הבדל מגדרי ברור. במחקר שבחן אמהות ואבות שילדיהם עזבו את הבית נמצא כי גברים ונשים חווים באופן שונה את עזיבת הילדים, בהתאמה למקום שתופסת הזהות ההורית בתפיסת האני המסורתית של שני המינים. עם זאת, התוצאות מורכבות. יש לא מעט אמהות שהקדישו שנים לגידול הילדים על חשבון קריירה, ורואות ב"שחרור" הזה מהמטלה ההורית הזדמנות לעשות את כל מה שחסכו מעצמן: ללמוד, לצאת לעבוד, לפתוח עסקים, לפתח חיים חברתיים מגוונים יותר, לטייל. חלק מהגברים, חוו את המרחק מהילדים דווקא בתחושת החמצה על כך שלא היו מעורבים דיים בגידולם. כמו כן, העלייה בתוחלת החיים ובהתאמה ביכולת התפקודית של הורים בגילאיי המעבר ואף מעבר לכך, מייצרת היום דור של הורים עם קריירה וחיים מלאים מחוץ לקן, שחווים את התרוקנות הקן קל יותר מהדורות שקדמו להם. הם לא זקוקים ליצירת תחומי עניין חדשים, כי כבר יש להם. גם העלייה ברמת החיים בעולם מייצרת אפשרויות לנסוע לילדים, ליזום טיולים עם הילדים, להיפגש לארוחות, לייצר מערכת יחסים חלופית קרובה ואף ליהנות משיפור מערכות יחסים לאחר שניטל מהן הורם החיכוך היומיומי. בלי הוויכוחים המתישים בין הורים לילדים על הכלים בכיור, הקשר אף מתהדק.
אם אני חוזרת לעצמי, הרי שאני עדיין בשלב ההסתגלות. ה"שחרור" של הילדים לחייהם העצמאיים, מבורך. את הקריירה ההורית שלי עיצבתי מלכתחילה על תפיסת ההורות כמסע פרידה מתמשך, מהסימביוזה שלאחר הלידה ועד ל"עוף גוזל, חתוך את השמים". גידלתי ילדים בעלי יכולות עצמאיות מפותחות ואין לי אלא לשמוח על כך שאינם הדהוד לשיר קנוני אחר, של אהוד בנאי: "הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה / הוא שוכב על הספה בבית הוריו / כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה / הוא חוזר אל חדר נעוריו". אין לי שום צורך למצוא לעצמי חיים אלטרנטיביים, כי אלו שלי עמוסים ומלאים בעשייה יומיומית עשירה. ובכל זאת, לאחר שליווינו את הקטנה שלנו לבקו"ם, חזרתי מהעבודה לבית השקט והרגשתי את השינוי נושב אלי מהקירות. גם לשינוי לטובה, צריך להתרגל.
