ולחופשה, כבר יצאתם/ן? מדינת ישראל היא אתר חופשות חלומי. אם את בת 16 את יכולה לבחור להיאנס אונס קבוצתי במלון באילת או במועדון באחת הערים. ממש חופש בחירה יש לך. אם את מבוגרת יותר, או מבוגר יותר, את/ה יכול/ה לקחת משכנתה קטנה עבור צימר או מלון באיזור נופש כלשהו, שעולים ללילה כמו שעולה מוצר תיירותי דומה לשבוע ויותר בחו"ל, או פשוט להישאר בבית ולספוג בשקט את הפקעות המחירים המטורפות בכל החנויות המספקות לנו את צרכי היומיום. קצת נטפליקס, קצת סדרות דוקו פופולריות על רשתות שיעבוד נשים ואונס, שעושות רושם כסדרות החביבות על חברות ההפקה, ואת מרגישה בסלון שלך כמו במלון באילת או במועדון.
תגידו, הפמיניסטית המרירה הזו, מה נסגר אתה? אז תגידו. מה שנהיה כאן, הוא תחתית החבית, למרות שיש לי חבר אופטימי חסר תקנה שאומר שהתחתית עוד רחוקה ועוד נגלוש אליה מטה מטה. הביטחון האישי במרחב הציבורי שואף לאפס. ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום, מסית, משקר ומפלג. ממשלה רקובה לאורכה, לרוחבה ולעומקה (אם יש כזה בכלל, עומק). משטרה כוחנית המשמשת זרוע השתקה אלימה של מחאות ברחוב הישראלי. אספסוף מתלהם ממלא את הארץ, כחול אשר על שפת הים. אני מניחה שלא זה מה שעמד לנגד עיני מי שניסח בשם הפיקציה האלוהית את " כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם". וברוח האלימות המנהיגותית, הפרלמנטרית, המשטרתית והכלכלית המופעלת עלינו, גם יש מי שלוקחים ברצינות ובאותם כלי כיבוש ואפרטהייד פסולים, את המשך המשפט: "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו".
ועוד לא דיברנו על המעילה הנרחבת בכספי ציבור (החל מממשלה מנופחת וכלה בכספים סקטוריאליים), הטיפול המערכתי הכושל במשבר הקורונה – שנגוע בכל מה שרע בממשל הישראלי, ההדבקה המכוונת של הציבור בקורונה (על ידי אפשור כניסתם לארץ אלפי חולים או מי שנחשפו למחלה), השימוש הציני במשבר כדי להעביר תקציבים מיד ליד, הטרור הדיקטטורי שמופעל על התקשורת (פיטורי עיתונאים/ות ביקורתיים/ות והורדת "גב האומה" והמתקפות נגד "היהודים באים" הן דוגמאות מייצגות) דרדור חצי מדינה לסף העוני, הטמעת תרבות של שקרים ומזימות, עידוד תרבות האונס ומה לא.
אני, בת למשפחה שנמצאת כאן עוד מהמאה ה-19 ולקחה חלק בבניית היצירה הייחודית של מדינת ישראל, העומדת כעת בסכנת חורבן בדיוק כפי שכבר קרה במהלך ההיסטוריה ומצד אותם גורמים פנימיים מושחתים, לאומניים וגזעניים שגרמו לחורבנים וההגליות של אז – די מיואשת. אבל רק די מיואשת. עוד יש שביב של תקווה. היא נמצאת בהפגנות שלא נפסקות בבלפור, היא נמצאת בסימנים שמראה הדור הצעיר מאתנו למחאה שאינה שוקטת, והיא נמצאת בבסיס האישיותי שלי שמסרב תמיד להיכנע לכוחות חיצוניים.
אז גם אתם/ן, אל תתייאשו עד הסוף. צאו להפגין, בכל הכוח. תחטפו מכות מהמשטרה? הסימנים הכחולים עוברים. הדיקטטורה, הסיאוב, השחיתות והאלימות – יש להם נטייה להתקבע ולהמית את הטוב שבאדם. אז אל תתנו לה לקרות. זה לא זמן לשבת על הגדר. בלי קשר לימין או שמאל, תהיו בני אדם ותמרדו בתרבות שמנסים לכפות עלינו, תוך מעבר על שלוש מעשרת הדברות, לפחות. כי ביבי הוא לא אלוהים ולא פסל (לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה), הדת והאמונה באל (שאני חפה ממנה, אגב) אינן קרדום לחפור בו (לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא) ותרבות השקר היא חטא שאין לו כפרה, גם אם המצאתם/ן לעצמכם/ן תירוצים טובים לקיומה (לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר). ולמשפחה מבלפור, יש לי עוד שלוש דיברות שאני ממליצה לקיים: השביעית (לֹא תִנְאָף), השמינית (לֹא תִגְנֹב) והתשיעית (לֹא תַחְמֹד). כל מי שתומך/ת בממשלת העוועים, עסוק/ה בהאשמת נאנסות באינוסן, מצדד/ת באלימות המשטרה וכולי וכולי – הימים הנוראים בפתח, לא מאוחר לבקש מכולנו ומאלוהיכם סליחה.
ואומרת לכם/ן, כמו גם לעצמי: צאו, צאו להפגין. הייאוש הוא לא תכנית עבודה. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. שווה להילחם על מה שעוד יכול אולי להיות פה.
חנה בית הלחמי. צילום: עידו רימון
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
