"רמזור אדום הוא סימן לעצור", הסבירה פעם הגננת לבן שלי אחרי שרץ עם מספריים שלופות ברחבי הגן. היא הפנתה אלי את כף ידה צמודת האצבעות כדי להמחיש את סימן העצור בידה. “בכביש זה סימן שאסור לנסוע", אמרה ספק לי ספק לו, מתוך ציפייה שבהמשך צמד מילות הקסם 'רמזור אדום' יגרמו לו לעצור את מעשיו השובבים ולהרכיב פאזל של מאה חלקים בשלווה גמורה. קשה להעיד עד כמה זה הצליח.
ביבי הוא לא ילד בן חמש וקבינט הקורונה הוא לא גן ילדים. רמזורים אדומים הם סימני דרך המורים לנו שלא ניתן להמשיך לנסוע, גם אם דוחקת לך הדרך כי קורונה עכשיו. מה לעשות, יש עוד אנשים שמשתמשים בדרך הזו, חוצים אותה לאורכה ולרוחבה, ובכולם צריך להתחשב. לשם כך נועדו חוקי התנועה. אף אחד לא נמצא מעל לחוק, גם אם לפעמים זה מרגיש ככה.
לא יתכן שבפורום חשוב ומשמעותי כל כך כקבינט הקורונה יודרו רגליהן של נציגות הציבור. מדובר בקבינט משמעותי שיחליט החלטות הרות גורל על המשק הישראלי, ולנשים יש הרבה מה להציע לקבינט כזה ולמציאות היומיומית הכאוטית שלנו. אנחנו כחברה נפסיד מכך שאין נציגות נשית בפורום הזה. כי נשים מניעות את המשק כפועלות, כנשות עסקים, כיזמיות, כאמהות, כעצמאיות, כשכירות וכמנהלות.
השימוש בתירוצים שונים ומשונים של רמזורים אדומים, מהירות תגובה ורגעי משבר דוחקים מגוחך ומצחיק בהתחשב בכך שאנחנו כבר יותר מארבעה חודשים בתוך המגיפה של המאה ועדיין אין לנו תוכנית פעולה סדורה. אז הנה ההצעה שלי לתוכנית פעולה: נשתף נשים בכל ההחלטות החשובות במדינה כאילו הן מהוות טיפה יותר ממחצית מהאוכלוסייה. כאילו יש להן ערך שהן מביאות איתן לשולחן הדיונים שהוכיח את עצמו במדינות שבהן הסתיימה הקורונה בזמן שאנחנו קיפצנו בין הגלים, משפריצים לכל הכיוונים ומשחקים בנדמה לי.
במחשבה שניה, כל הבלגן באמת מזכיר לי גן ילדים. מבולגן, מבורדק, ילד אחד מנסה לסדר אבל רק מבלגן עוד יותר. ילדה אחת מנסה לצעוק הכי חזק. ילד אחד מעליב ילד אחר וקורא לו חרטא. וחבורת הבנים שם בפינה עושה חרם על בנות כי הן פויה. גנון.
אז בפעם הבאה ששואלים למה אין נשים בפורום ממשלתי כזה או אחר, כדאי לענות "נכון, טעות שלנו, נשים חייבות להיות חלק מהפורום הזה", במקום תשובות סתומות הלקוחות משיעורי זהירות בדרכים.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
