וגם הפעם הכתובת הופיעה על הקיר. תיכוניסטים תלמידי כיתות י"ב חשבו שזה יהיה לעניין להכין טבילת אש לתלמידות שמתחילות את שנתן הראשונה בתיכון. אז הם מצאו לנכון לכתוב כמה משפטי השראה הלקוחים הישר מתרבות האונס ומשווים בינם לבין האנסים לכאורה באיה נאפה ובאילת.
וכבר הופיעו פוסטים זועמים על כך שההשעיה שניתנה כעונש אינה מספיקה, ושמדובר באנסים בפוטנציה ואיפה שר החינוך וראש העירייה ומועצת נשים וקדימה לצאת לרחובות. אני כמובן בעד כל מחאה נגד תרבות האונס, אבל במקרה הזה אני חושבת שיש כאן גם מקום לעצור, להתבונן בסיטואציה ולבחון אותה.
כי אם הילדים האלו, שגדלים כאן בעיר שלנו, במערכת החינוך הציבורית, חושבים שזה מצחיק (במקרה הטוב, כן?) או הגיוני (במקרה הרע) להכין שלטים כאלו או לרסס גרפיטי על קירות בית הספר ברוח אסקימו לימון, אנחנו בבעיה חמורה. והבעיה היא לא הילדים ולא המורים ולא מערכת החינוך. הבעיה היא אנחנו, כולנו, כחברה. כי זו תרבות האונס שנתנו לה לגדול מקרבנו.
מבחינתי בני הנוער האלו, שנותרה להם שנה אחרונה במערכת החינוך זועקים לעזרה. הם זועקים שלא הכנו אותם כראוי לחיים כאנשים בוגרים. הם זועקים שהם צריכים הנחיה, זקוקים להכוונה. כי הם חיים כאן, התוצרים הטריים ביותר של מערכת החינוך. וזה מה שהם למדו ממרום 11 שנות הלימוד שלהם.
אז לא, תיק במשטרה לא יעזור. גם לא השעיה או סילוק מבית הספר. כל אלו רק יחמירו את המצב, כי ילד שמסתובב ברחוב לא לומד. מה כן יעזור? הפתרונות לאנשי המקצוע כמובן, ויש לא מעט כאלו שעוסקים בחינוך מיני לבני נוער ויודעים איך לדבר על הנושא בפתיחות וברגישות. אני חושבת שיש כאן צורך בטיפול בשלוש רמות שונות: עזרה לנערים עצמם, עזרה לשאר תלמידי בית הספר שנפגעו, והכנת תוכנית חינוך מיני חדשה ומעודכנת שעוקרת מהשורש את תרבות האונס.
אז אולי בזכות הנערים האלו יתבצע כאן סופסוף השינוי המיוחל ויימנע האונס הבא.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
