צילום ALBERT GEA / REUTERS

עוד מעט חופשת סוכות נגמרת והעצבים והתסכול ישובו לשרור בביתנו | הטור של ליאת קמחי

ללמידה מרחוק יש הרבה פוטנציאל, אבל הדרך שבה משרד החינוך מיישם אותה מכניסה הרבה מאוד כעסים ומתחים לסיר הלחץ של התא המשפחתי. אנחנו פשוט כורעים תחת הנטל ולאף אחד לא אכפת

פורסם בתאריך: 9.10.20 08:32

עוד כמה ימים נחזור ל"שגרה", מה שאומר שהלחץ, העצבים והתסכול ישובו לשרור בביתנו. כל סוכות נהניתי מהשלווה המבורכת, שבהיעדר זמזומי הזומים ברקע איפשרה לי לחזור לשפיותי ולהתרכז בלהיות אמא בלי ההכרח של להיות המורה של בני. זה היה מדהים עד כדי כך שאפילו השיעורים לחופש לא העיבו על השפיות המחודשת שחשתי.

השבוע, שביזות יום אל"ף התמשכה לכל אורכו של חול המועד בגלל הקרקס הזה שנקרא למידה מרחוק עבור ילדי הגנים והכיתות הנמוכות. בתמימותי הרבה הנחתי שמשרד החינוך לקח את חופשת הקיץ הארוכה כדי להתכונן לגל השני שעלול להגיע. ובאמת, שבועיים לתוך שנת הלימודים הצונאמי שטף אותנו וסגר את בתי הספר והגנים. אז מעבר לסיסמאות של למידה סינכרונית וא-סינכרונית, בפועל לא היה שום שינוי. אפילו להפך. לתחושתי הפכתי בזמן הזה להיות מורה ומחנכת עבור הבן שלי. תעודת ההוראה בדרך, אחרי הסטאז' המקוצר.

אני צריכה לוודא שהוא נכנס לשיעור בזמן, שאין תקלות טכניות, ואם יש אז לטפל בהן, לראות שהוא יושב זקוף, לא מכבה מצלמה, שיש לו את כל הציוד הדרוש, שהוא מתנהג יפה בשיעור, שהוא משתתף כשפונים אליו ונכנס בזמן לשיעור הבא. כשנגמרים הזומים מתחיל המרדף אחר שיעורי הבית. אני צריכה לרכז לו אותם (כי הם נשלחים להורים, כמובן), לשבת איתו, להסביר לו את המשימות ולבדוק אותן. בין לבין אני מקבלת מליוני וואטסאפים של הורים אחרים בקבוצה הכיתתית ששולחים תיעוד של שיעורי הבית של ילדיהם (למה אתם עושים את זה לעזאזל? תשלחו למורה בפרטי, מה נסגר?).

וכל הדברים האלו בזמן שאני עובדת במשרה מלאה, מעסיקה את ילדתי בת הארבע ומכינה ארוחת צהריים לכל המשפחה. וזה קורה. כל. בוקר. מחדש.
את הילדה אני לא מכניסה לזום בכלל. היא לא מסוגלת לצפות בסרטון של 12 דקות שהגננת שולחת, אז להושיב אותה מול המחשב? בשביל מה? אני בוחרת את המלחמות שלי, וזו מלחמה שלא אוכל לנצח בה.

משרד החינוך הוא כבר מזמן לא משרד החינוך. הוא משרד ה-בואו-פשוט-נסתדר-עם-מה-שנציגי-המורים-דורשים. כי אם הוא היה משרד החינוך באמת, הוא היה דואג לחינוך של ילדינו. הוא היה מבין שבתצורה הנוכחית לא ניתן להעבירו בזום לילדי הכיתות הנמוכות, ובטח לא לילדי הגן. הם לא עצמאיים. הלמידה אינה אפקטיבית בדרך הזו. והמתווה הנוכחי מאלץ את ההורים למלא את תפקידם של המורים, ולא תמיד הם בעלי יכולות מתאימות. זה מכניס הרבה מאוד כעסים ומתחים לסיר הלחץ של התא המשפחתי בתקופה הזו. אנחנו פשוט כורעים תחת הנטל. ולאף אחד לא אכפת.

ללמידה מרחוק יש הרבה פוטנציאל, אבל היא לא יכולה להתחקות אחר יום לימודים בבית הספר. אין משמעות לבדיקת נוכחות בכל בוקר, אין משמעות לשיעור מוזיקה שכבתי (איך אפשר ללמוד ככה משהו בכלל??) ואי אפשר לתת לילד שיעורי בית בכתיבה 'לכתוב חוויות ורגשות' כפי שבני התבקש בשבוע שעבר. אני לא מכירה מבוגר אחד שהיה יודע מה לעשות עם משימה כזו.

למידה כזו צריכה להיות גמישה, ועם זאת אישית. היא צריכה להתאים עצמה לכל ילד ולצרכים שלו (או לפחות להבדיל בין ילד שמסוגל לשבת בשיעור ולהשתתף ומרגיש עם זה בנוח לעומת ילד שמפריע לו שרואים אותו ומתעסק רק עם המצלמה כל השיעור). היא יכולה להפעיל את יצר הסקרנות, והחקירה, ולא להתמקד רק בשיעורי שפה וחשבון ולהזניח את השאר. היא צריכה לתת את אפשרות הבחירה. ואם אתם לא יודעים איך עושים זאת, פשוט תחזירו לנו את הימים האלה כשנחזור לשגרה. זה אפילו יעזור לנו.

למען הסר ספק, איני מתייחסת לילדי התיכונים והחטיבות. אלו ילדים עצמאיים שיכולים ומסוגלים להיות אחראים לשגרת הלימודים של עצמם. למען הסר ספק 2, אין לי שום האשמות כלפי המורות והגננות שבאמת עושות מעל ומעבר כדי להתאים עצמן ולהסתגל לשגרת החיים שנכפתה עלינו. הכעס שלי הוא כלפי נציגות המורים הבריונית שמאחדת בכפיפה אחת ילדים מגיל 3 ועד גיל 18, כאילו יש להם צרכים דומים או יכולות זהות, וכלפי משרד החינוך שאינו מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר היסודי ועל ההורים אינו מרחם עוד.

ספר בשבוע

בספרה "המורה לעברית" מיטיבה מאיה ערד לתאר את הדמויות כשהן מתגלות במלוא פשטותן ושפלותן. בספר שלוש נובלות שעוסקות סביב נושא הזהות והזרות. בנובלה הראשונה שעל שמה נקרא הספר מתואר הדיסוננס בין ראייתה של הדמות הראשית את ארץ ישראל כגאווה לאומית מלאת הצלחות אל מול ראייה מעשית יותר שרואה את הכשלונות הרבים ואת הדרך שיש לנו עוד לעבור. סימבולי לתקופתנו.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות בהרצליה?

הורידו את אפליקציית "צומת השרון הרצליה" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "צומת השרון הרצליה" באייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו


אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. רון מ-ק

    זה עניין של בחירה אישית, אם להיכנס לתסכול ועצבים.
    אפשר גם לא. כמו אצלנו.

    העולם כולו נמצא תחת איום קורונה.
    אם בוחרים בתסכול ועצבים, הייאוש מתגבר.
    זה מכניס את הכל לתוך לופ מסוכן של מצב קורבן.

    זה תלוי בכל אחד מאיתנו
    איך הוא לוקח את המציאות הזאת.

    אפשר גם אחרת…שנה טובה ומתוקה…

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון הרצליה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר