הפעם אני אחרוג ממנהגי כדי לומר מילה טובה. מין חי"ת חי"ת שכזה לכל אותם אנשים שנאלצו להתמודד עם 14 החודשים האחרונים. כל הכבוד לכם. אף אחד לא הכשיר אתכם מעולם להתמודד עם מגיפה עולמית, השלכותיה, ומבצע צבאי בעקבותיה תחת טילים ואזעקות. מעולם לא נדרשתם לתפקד כהורים, מורים, מבשלים, מנהלי משק בית ופסיכולוגיים לעת מצוא של כל בני המשפחה. וזה עוד בלי להזכיר את הדיי-ג'וב שלכם (או יציאה לחל"ת או קשיים כלכליים). לא נבחרתם לכך כי יש לכם את הכישורים המתאימים. נקלעתם לסיטואציה.
זאת היתה תקופה קשה, אני יודעת. עצביכם רופפים. לא חסר עוד הרבה על מנת לגרום לשפיותכם להתעופף מגופכם ולמצוא לה משכן חדש. יכול להיות שעליתם במשקל. שהפסקתם להתאמן. שפיתחתם הרגל מגונה של כסיסת ציפורניים או צפייה מסיבית בחדשות. יכול להיות שהתחרפנתם, שאיבדתם את זה, שצעקתם על הילדים. או חטפתם התקף חרדה, או נכנסתם לדיכאון. חלקכם עבר מפיג'מה לפיג'מה ללא מעבר ביניים במה שנקרא 'בגדים'. אני מכירה באופן אישי אנשים שהפסיקו להשתמש בדאורדורנט.
ובכל זאת עשיתם כמיטב יכולתכם לתפקד במדינה הלא מתפקדת הזו. הייתם ממש בסדר. אפילו יותר מבסדר. הייתי נותנת לכם ציון של מאה עגול (בכל זאת, הסקלה די הצטמצמה מאז ששר החינוך קיבל 90) על תפקודכם. זה היה קשה. איזה קשה? נינג'ה ישראל זה גן ילדים לעומת מה שעברתם. כל אחד יכול להתאמן מגיל 4 בטיפוס על עצים וסלטה בקפיצה מטבעות. אבל אתם? אתם צלחתם את 14 החודשים האחרונים. זה הישג!
אז קחו את הזמן להסתכל אחורה ולטפוח לעצמכם על השכם. כן, אתם עשיתם את זה. אל תתמקדו ברגעים הלא טובים שהיו. אז מה אם כל הכיתה של הילד שמעו אותך צועק על כל העולם? אז מה אם הייתה תקופה חשוכה בה חיטאתם כל משלוח שהגיע מהסופר? אז מה אם הילד שלכם נלחץ כל כך עד שחזר להרטיב במיטה? אז מה אם התעוררתם בבהלה באמצע הלילה מאזעקה ודפקתם את הרגל במיטה כשרצתם לממ"ד ועכשיו אתם צריכים פיזיותרפיה חצי שנה? זה לא משנה.
מה שמשנה זה שהתמודדתם עם זה וצלחתם הכל – את ההנחיות המבלבלות, את הלחץ המשתק, את הבהלה, את הלמידה מרחוק, את המחלה שלכם או של קרוביכם, את הבידודים הנוראיים, את האזעקות המפחידות, את הנפילות הנוראיות והיירוטים המבהילים, את הבדיקות הפולשניות והפקקים בדרך אליהן, את הקשיים, את הבדידות. את חוסר הוודאות.
אז כמו שטונה אמר פעם, גם זה יעבור. ואתם תישארו. גיבורים כמו שאתם. כמו שהייתם כשמצאתם את עצמכם במצב ההזוי הזה, במדינה הזו, אי שם בתחילת שנות העשרים של המאה ה21.
משאית המדליות בדרך. מגיעה לכם מדליה. ואם לא אז עיטור כבוד של כל מי שהיה כאן בתקופה הזו ושרד כדי לספר. אלה אנחנו.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
