ביקרנו השבוע חברים בקיבוץ. וקרה לנו מה שקורה לנו בכל פעם שאנחנו נחשפים לצורת חיים אחרת שונה משלנו – התאהבנו.
השבילים של הקיבוץ קרצו לנו, כמזמינים אותנו להלך בהם. הצמחיה המגוונת שצומחת באין מפריע מנועעת לקצב הרוח, לחשה לנו שהגענו הביתה. המרחבים, אלוהים, איזה מרחבים. בעיר היו מקימים רק במדשאה הגדולה שלושה גורדי שחקים ומרכז מסחרי קטן.
ואיזה כייפיים הבתים בקיבוץ. פשוטים, נוחים, לעיתים ישנים קצת, זה ברור. אבל זה גם הקסם שלהם. הם לא מנסים להיות דירה שיצאה מאיזה מגזין עיצוב מקושטת בשלל פריטים נורווגיים שאף אחד לא צריך. מה הקטע עם הסולמות האלו? ממתי מנורה עומדת נהייתה פריט חובה עיצובי? ומה נסגר עם כל הרהיטים המרחפים? ממתי להיות מחובר לקרקע נהיה דבר רע?
ובכלל – מי צריך להשקיע כל כך בבית כשפותחים את הדלת וכל הבחוץ נכנס פנימה וקורא לך לצאת החוצה ולהתנדנד בספסל בחצר הקדמית, או האחורית, או הצידית – כשגרים בקיבוץ החצר היא אינסופית.
ואצלנו בית זה גם ככה נקודה רגישה. אף פעם לא חשבנו שהדירה שלנו גדולה, אבל עד לפני הקורונה היא ענתה על הצרכים שלנו. אבל בשנה האחרונה נדמה לנו שהבית הולך ומתכווץ עבורנו. תכלס, אנחנו אלה שמשתנים וזקוקים לעוד קצת מרחבים בבית שלנו.
אני יודעת שהצורך הזה שלנו בדירה גדולה יותר משותף לכל עם ישראל בערך, ובאמת הרבה מאוד ממכריי שיפרו דיור באופן משמעותי. מדירת גן לבית קרקע, מחמישה חדרים לדופלקס, מדירה לדירת גן. יש לנו אפילו חברים שעברו לחיות בקרוון (אני מניחה שבשבילם יש כאן שיפור כלשהו)!.
אנחנו פשוט לא מצליחים למצוא דירה בגודל הרצוי בשכונה שיש בה גם חינוך טוב, גם אוכלוסיה טובה, אך לא הומוגנית מדי, והיא גם נמצאת במרכז ובתקציב מוגבל.
והרי דירה זה כמו בן זוג. אין אחד מושלם. צריך למצוא את זה שאוהבים ושניתן להתמודד עם החסרונות שלו ואיתו להתחתן (או לא, לא חייבים, אפשר גם פשוט להיות בזוגיות).
שעה וחצי לקח לנו לחזור הביתה. אחרי שהשכבנו את הילדים לישון נמרחנו בסלון עייפים מהנסיעה הארוכה. ליטפנו בעיננו את הסלון הלא גדול שלנו, את המטבח המצומצם שלנו והסכמנו שהכי טוב בבית הקטן שלנו. עד הפעם הבאה שניסע.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
