במהלך 25 השנים בהן פועלת מגמת התיאטרון בתיכון "היובל", יצאו ממנה בוגרים רבים, מצליחים ופעילים בעולם הבידור המקומי. הניים-דרופינג כולל בין היתר את מירי מסיקה, לירז צ'רכי, עודד פז, אוריאל יקותיאל, רות רסיוק, מורן ארביב-גנס, אסף הרץ ורועי ניק. וכל השמות הללו, ביחד עם בוגרים רבים אחרים, ייפגשו באירוע צוברים שם ומוניטין. וכל השמות והכוכבים צפויים להגיע בשבת הבאה, 16.9, לאירוע בוגרים מיוחד בתיכון "היובל" בו יציינו מלאת חצי יובל למגמת התיאטרון המצליחה.
"ב-1992, כשנוסדה המגמה, זה היה ממש כמו בכל התחלה". מספרת רכזת המגמה הראשונה והמיתולוגית, פנינה פורטר, "לא כיוונו לשחקנים, כיוונו לחנך דור של תלמידים לנושא התיאטרון על כל ענפיו, העיוניים והמעשיים, לחנך קהל טוב לתיאטרון, להנגיש את האומנות היפה, הרחבה והנהדרת הזאת לתלמידים ולפתוח להם אופקים.
"הייחוד שאני נתתי למגמה הייתה התרומה לקהילה. הופענו בבתי אבות, מול נוער עם צרכים מיוחדים, הופענו אפילו בכנסת במסגרת יום זכויות הילד. הופענו המון באירועים שונים. באחד האירועים, למשל, ביקר הנשיא לשעבר, עזר ויצמן, בתיכון, ולירז צ'רכי יחד עם מירי מסיקה, שהיו באותה השכבה, הופיעו מולו ושרו יחד שיר".
מחזור תשע"ב. צילום: תיכון היובל
במגמה לומדים תלמידי י' עד יב', כ- 50 תלמידים בסה"כ, ומלמד בה צוות של רכזת ושני מורים. הלימודים במגמה הם לימודים אינטנסיביים לחמש יחידות בגרות, כאשר כל התלמידים בה נבחנים בגרות עיונית ובגרות מעשית. במהלך שלוש שנות הלימודים במגמה ישנו דגש גדול על שילוב של הצד התיאורטי – היסטוריה של תיאטרון, ניתוח מחזות, כתיבה ופענוח, לצד לימודים מעשיים של תנועה, משחק, בימוי ועיצוב. "השיא של הלימודים המעשיים של התלמידים הוא באמצע י"ב" מספרת רכזת המגמה, אביגיל גרין. "בהפקה התלמידים עושים הכל מא' עד ת' ולוקחים את המושכות על כל התפקידים. אומרים הרבה דברים היום על הנוער, ופתאום, בהפקות האלה, הם מפתיעים אותנו תמיד בנכונות שלהם לצלול לתוך מקומות שאחר כך, כשמגיעים לראות אותם אנשים מבחוץ, הם נפעמים מהבגרות שלהם ומהנכונות שלהם לגעת בנושאים כל כך מורכבים, אמיצים ומרגשים".
עודד פז
"המגמה היתה הדלק שלי, הסיבה שלשמה הלכתי ללמוד"
עודד פז הוא שחקן, מנחה ובדרן ישראלי. במהלך שבע השנים האחרונות מנחה בערוץ הילדים, שיחק בדמות מתופף הלהקה בסדרה המוכרת "הפ'יגמות", ובחג חנוכה הקרוב יגלם את דמותו של מרטי הזברה בהצגה "מדגסקר". לאחרונה הוציא עודד פז שיר חדש וקומי, מחווה לתקופה של "הפיג'מות", בשם "פצפצים" והוא כבר מתכונן לטקס נבחרי הילדים, שמנחה כבר שנה שישית ברציפות. פז למד במגמת התיאטרון של תיכון "היובל" בשנים 1995-1998.
עודד פז. צילום ערן לוי
"קודם כל, חשוב לי לציין, שהסיבה המרכזית שסיימתי 12 שנות לימוד ובכלל, שהתחלתי ללמוד, הייתה מגמת התיאטרון הזאת", הוא מבהיר. "זה לא איזה משהו על הדרך כזה שהיה, זה היה משהו מאוד מובהק, הסיבה לכך שלא נשרתי מבית הספר, הדלק שלי והסיבה שלשמה הלכתי ללמוד. גם מקצועית וגם חברתית, הייתה לזה משמעות מאוד גדולה מבחינתי. למדתי שם המון דברים שאחר כך שימשו אותי, כמו להיות מקצועי, לעבוד בקבוצה, דברים טכניים הקשורים לנעשה מאחורי הקלעים. זה היה בית ספר גדול עבורי, שהנחיל בי המון מקצועיות, ידע ואהבה למקצוע הזה שקוראים לו משחק".
זיכרון אחד מהמגמה
"היה איזה קטע כזה במגמה, שהי'ודים תמיד עוזרים ליוד-ב'תים בכל הקשור להיבט הטכני של הפקות הבגרות שלהם, ולנו היה חיבור מאוד חזק עם כל השכבה הזאת, בה למדו מירי מסיקה, לירז צ'רכי, רועי נמר, איתי ברגר ועוד. ואני זוכר מן משבר פרידה כזה, כשהם עזבו אותנו והלכו לצבא. אחר כך איתי נהיה רופא ורועי קצין בכיר בצבא. הרגשנו "בדדניקים" כאלה ותמיד אמרנו שלעולם לא יהיה עוד כזה מחזור כמו זה שלנו, שבו התלמידים בשתי השכבות היו כל כך מחוברים. אני זוכר שהיינו נשארים עד השעות הקטנות של הלילה במגמה, פשוט היינו שם כל הזמן ואני הייתי מכור כבד למנה חמה עם במבה, כי לא היה לנו שם אוכל. היינו מביאים את המנה החמה הזאת, הולכים לחדר המורים לשים בה מים רותחים וזה היה האוכל שלנו.
מחזור תשע"ו. צילום: תיכון היובל
"המחזור שלנו היה מחזור של יזמים. היינו מחזור מאוד יוצר, מאוד אמביציוזי, וזה המשיך גם שנים קדימה. לי וליניב גוטוירט היה חלום ליצור פרויקט שבו אנחנו כנערים נלמד נוער בני 15-16 ליצור. הקמנו את הפרויקט הזה וקראנו לו "נוער יוצר נוער". בשלב כלשהו אני זנחתי את הפרויקט הזה לטובת תיאטרון צה"ל ויניב המשיך איתו. הפרויקט הזה, הוא מה שהפך היום ללהקת "על הבמה" של הרצליה ואני רוצה להגיד לך שבכל שנה אני הולך להצגות ולמחזות הזמר שהוא מעלה, נתקף קינאה ואומר לעצמי: "וואלה, בא לי לעשות את זה גם". בא לי להיות שוב בגיל שלהם ולעשות את מה שהם עושים שם".
רות רסיוק
"הדבר היחיד שעניין אותנו היה שהפקת הבגרות תצליח"
רות רסיוק היא שחקנית, זמרת ונגנית חלילית ישראלית. משחקת בתיאטרון "גשר" כבר למעלה משש שנים ולאחרונה עובדת על קומדיה מוסיקלית בשם "הרצל אמר". למדה במגמה בשנים 2001-2004.
רות רסיוק. צילום: רדי
"מיד לאחר הלימודים במגמה התקבלתי ללהקה צבאית. אילולא שלוש השנים שלמדתי במגמה, אני חושבת שלא היה לי את הביטחון להיבחן ולהצליח. אם שואלים אותי על שלוש השנים בתיכון, זה מה שאני זוכרת. אני לא זוכרת את הכיתה שלי, רק כמה כיף היה לי להגיע לתיכון בזכות המגמה. היינו חברים של שאר המחזורים, היו בינינו הרבה שיתופי פעולה וזאת הייתה חוויה מאוד חיובית עבורי. בתקופות קשות יותר זה נתן לי המון כוח וכמובן שזה נתן לי המון גם בפן המקצועי".
זיכרון אחד מהמגמה
"אחת המשימות הראשונות שהמורה רוית בנקין נתנה לנו בכיתה י' הייתה ללכת למקום כלשהו כמו קניון, להיכנס למעלית ולראות איך אנשים מתנהגים בתוכה. מעין תרגיל רגשי כזה – לראות איך אנשים מתנהגים עם אנשים בתוך חלל נורא קטן, ועד היום כשאני נכנסת למעליות, אני חושבת על התרגיל הזה שלה.
"חוויה משמעותית עוד יותר עבורי הייתה בשנה האחרונה, כשהעלינו את ההפקה הגדולה לבגרות של כיתה י"ב. אני ואלינור הכט ביימנו יחד את ההפקה. ביצענו את "כל אדם" של אנונימוס כשבעצם הפכנו את כל הדמויות לחרדות שיש לאדם בראש וזה היה מאוד מאוד מיוחד. דני ייבסו בנה פיגום שלם מקומה ראשונה ועד קומה אחרונה בבית הספר ושיחקנו לאורך כל הקומות. עד היום זה זכור לי כאחד הדברים המגניבים שעשיתי. אני הייתי רגש האשמה, אלינור הייתה המוות, שי-לי שינדלר שיחקה את האהבה, מורן לוזון שיחקה את הכסף, מיכל זילברברג שיחקה את חרדת הזקנה, רוני הרינשטיין שיחקה את הזמן, שי פישמן עשה את המוסיקה ודני אילבסו שיחק את אדם, שבסוף מה שהציל אותו זאת האהבה. אני זוכרת, שעבדנו מהבוקר עד הלילה במקביל למגנים ולבגרויות בכל שאר מקצועות הלימוד. חיכינו שיסתיימו הלימודים כדי לעשות את זה והדבר היחיד שעניין אותי ואת אלינור היה שהפקת הבגרות הזאת תצליח. נשארנו בלילות עד מאוחר בחזרות ובאחת מהן, לקראת הבכורה, היה לי יום הולדת. יצאתי מהחזרה כדי לקחת משהו מאימא שלי שחיכתה לי בחניון, וכשחזרתי כולם ארגנו לי מסיבת הפתעה בתוך הפיגום, שהיה הרחבה של ההצגה. בסיום התגובות היו מדהימות ואני יודעת מרווית בנקין שגם שנים אחר כך היא עדיין ספרה על ההצגה הזאת".
מתוך ערב מחווה לגידי גוב ולדני סנדקסון לזכרה של ציפי מל. צילום: תיכון היובל
מורן ארביב-גנס
"אני זוקפת לזכות המגמה את העובדה שאני היום בתיאטרון"
שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה. מלמדת משחק בין היתר בבית הספר לאומניות הבמה בסמינר הקיבוצים. משחקת בימים אלו בהצגה "הפסקת אש בורדל טוטל" – קברט סטירי על מצב המדינה והתרבות בה, העולה ב"בארבי" בתל אביב וזכתה בפרס "הצגת הפרינג' של השנה" בתחרות קיפוד הזהב 2016. בנוסף, משחקת בתיאטרון חיפה בהצגה "אנשים טובים", בתיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער, בתיאטרון "השעה" ועוד. למדה במגמה בשנים 1995-1998.
מורן ארביב. צילום טל עבודי
"המגמה הזאת היא משפחה, עד היום. זאת הייתה מגמה מקצועית לכל דבר. סופי מוסקוביץ' לימדה אותנו ביומכניקה ולאחר מכן פתחה בית ספר גבוה בו היא לימדה את השיטה שלה, פנינה פורטר לימדה אותנו עבודה עם טקסט, עבודה על דיאלוגים ומונולוגים ועשתה לנו המון שיעורי אימפרוביזציות, אורנית רוזנבלום לימדה אותנו שיעורי תנועה קבוצתיים מדהימים. עברנו שם חוויות מאוד טובות ובעצם אני זוקפת לזכות המגמה את העובדה שאני היום בתיאטרון. אחרי שסיימתי ללמוד בסמינר הקיבוצים התחלתי ללמד משחק במגמה ופתאום הבנתי את עומק הדבר מנקודת מבט שונה. אני לימדתי את הכיתה של אסף הרץ ורועי ניק, עד היום אני קוראת להם הילדים שלי וכשאתה מנחה אנשים לדבר שעומד להיות המקצוע שלהם, מלמד אותם את האהבה למקצוע, כמה חשוב להיות ספציפיים וכמה חשוב להתעמק בנושא, זה עושה איזושהי סגירת מעגל מאוד חזקה. אני זוכרת איך פנינה טיפלה בי כשאני הייתי במאית במגמה. היא הלכה איתי יד ביד ובזכותה החוויה הייתה כזאת נעימה, שרציתי לעשות את זה כל החיים".
זיכרון אחד מהמגמה
"אני זוכרת שכנרת לימוני, עודד פז ואני עשינו תרגיל אימפרוביזציה של סופי מוסקוביץ'. היא נתנה לנו משימה שיש בה שרוך, התעלפות ומסע. כשזה מתחיל, זה מתחיל מהמקום הכי בסיסי ואתה אומר לעצמך: "מה כבר יכול לצאת מזה", אבל נוצר מהאימפרוביזציה הזאת קטע שנקרא "שרוך הזהב" והפך לקטע דגל. זהו קטע על שלושה ילדים, שיוצאים לחפש את שרוך הזהב, כשבדרך עודד מתעלף. יש שם מלא רגעים של הומור עצמי, פאנץ' אחרי פאנץ' והכל עובד מאוד חזק. בכל מקום, בכל חור ובכל הופעה, אנחנו מעלים את "שרוך הזהב" וככל הנראה נעלה אותו גם באירוע לציון 25 שנים למגמה".
אוריאל יקותיאל
"המגמה הייתה הבית והסיבה שלי להגיע לבית הספר"
אוריאל יקותיאל הוא פרפורמר, רקדן ושחקן ישראלי. היום, בין היתר, מנהל פרויקט "מרושתים" באתר רשת. למד במגמה בשנים 2003-2006.
אוריאל יקותיאל. צילום: אלבום פרטי
"אני לא הייתי תלמיד מאוד מוצלח, כי פשוט לא עניין אותי שום דבר. הייתי מגיע בשעה שתיים עשרה, אחת בצהריים, ישר לשיעורי תיאטרון וזהו, זה הדבר היחיד שבאמת עניין אותי. הייתי מקום שני בשכבה עם הכי הרבה חיסורים והסיבה היחידה שלא העיפו אותי היא שפנינה התעקשה, כי היא ידעה שאני זה שהולך להפיק את ההצגה בכיתה י"ב. המגמה הייתה הבית והסיבה שלי להגיע לבית הספר".
זיכרון אחד מהמגמה
"אני זוכר את הבגרות שהייתה לי בכיתה י"ב, אותה ביימתי וכתבתי ובה גם שיחקתי, כי הייתי החנון של מגמת התיאטרון. היינו נעולים שם מבוקר עד לילה. מי שהייתה המטפלת שלי באותה התקופה הייתה מביאה לנו קוסקוס כל ערב ובעלה בנה לנו את התפאורה. ביצענו את "חוות החיות" וחלק מהתלמידים שיחקו חזירים, אז נסענו לקיבוצים לראות חזירים, קשרנו את האצבעות בסלוטייפ, כדי להתחפש אליהם, נסענו לנגרייה ענקית ומילאנו את כל בית הספר בנסורת, בעצם הפכנו את כולו לחווה במשך חודש וחסמנו את המעבר לכולם, זה היה ממש כיף.
"בהפקה עצמה הייתי כל כך בלחץ, גם כי עשיתי המון וגם כי זה משהו, שמחכים לו עוד מאודישן הכניסה למגמה, וכשזה הגיע ממש חרקתי שיניים מרוב לחץ בלילה ושברתי שתי שיניים – הייתי בכאבי תופת בבית חולים. הגענו ליום של ההפקה, בו לא יכולתי לדבר, עליתי להופיע עם משהו כמו שישה כדורי אדויל, הופענו ולא הרגשתי כלום בגלל האדרנלין. זה היה מדהים, היינו כל כך בתוך זה, ואני זוכר את הרגע, שבו נגמרה ההפקה והתחילו מחיאות הכפיים: כבר במחיאת הכף הראשונה, הרגשתי את הכאב חוזר כאילו דפקו לי פטיש בפה. האדרנלין הפסיק להשפיע, כל הכאב שלי חזר והלכתי מיד אחר כך לבית החולים, אבל קיבלתי מאה וציון לשבח, אז הכל בסדר".
