פרופסור עקיבא פרדקין, מייסד מכון PHD והעומד בראשו, שליווה אלפי סטודנטים בתהליך הדוקטורט, סבור כי "בעקבות ריבוי מחקרים ומאמרים המתפרסמים בעיתונות, באינטרנט ובכתבי עת מדעיים, 90% מהפרסומים האקדמיים נעשים רק על מנת לקדם את כותביהם ולא על מנת לתרום למדע ולמחקר".
פייק מחקר
מחקר שהתפרסם מטעם 'מוסד שמואל נאמן למדיניות לאומית' ב-2019 על ידי ד"ר דפנה גץ, ד"ר נועה לביד ואלה ברזני, בדק את השתתפות המדינה בקיום מחקרים לעומת מכוני מחקר אוניברסיטאיים ופרטיים. המחקר גילה, כי לעיתים פרסומים מדעיים בכתבי עת לא נערכים על מנת לשרת את מטרת המחקר, אלא על מנת לזכות את החוקרים בתגמול הכספי שבא בעקבותיו.
כמו כן, החוקרים האמריקאים ג'יימס לינדזי, הלן פלאקרוז ופיטר בוגוזיאן פרסמו ב-2018 שורת מאמרים הזויים במגזינים מקצועיים מובילים, ובכך חשפו את מערומיו של עולם הפרסומים האקדמיים. החוקרים כתבו 20 מאמרים אקדמיים ושלחו אותם לפרסום בקטלוגים נבחרים המדורגים גבוה בתחומם.
פרופ' עקיבא פרדקין פירט בנושא: "בתוך שנה התקבלו שבעה מאמרים לפרסום, מהם ארבעה פורסמו בפועל ושלושה המתינו לתורם. אנסה לשים את הדברים בפרופורציה המתאימה. בהרבה אוניברסיטאות אמריקאיות, פרסום של שבעה מאמרים במשך שבע שנים מספיק כדי לקבל קביעות. ללינדזי, פלאקרוז ובוגוזיאן, היו עוד שבעה מאמרים, שכבר נכנסו לתהליך ההערכה של הקטלוגים כשהניסוי נפסק. רק שישה בסה"כ נפסלו לחלוטין לפרסום".
במאמר שפורסם במגזין "Sexuality & Culture" הוצגה טענה, שאם גברים יבצעו עינוג עצמי דרך חדירה אנאלית הם יהפכו ליותר פמיניסטיים ופחות טרנספוביים. במאמר אחר העוסק בעבודה סוציאלית וביקורת פמיניסטית, שהתקבל למגזין Affilia, כותבי המאמר, שכתבו חלק מספרו הידוע לשמצה של אדולף הילטר – "מיין קאמפף". ובמאמר זה טענו החוקרים, שבאמצעות פמיניזם, שמאחד נשים סביב הקורבנות שלהם, ניתן לסתור פמיניזם ניאו-ליברלי.
פרופסור עקיבא פרדקין
מחקר "תרבות האונס אצל כלבים", כן קראתם נכון
ההצלחה הגדולה ביותר של החוקרים לבסס טענה זו, ככל הנראה, הייתה דרך מאמר תרבות האונס של הכלבים. עקיבא פרדקין מסביר ש"מחקר זה טען שפארקים לכלבים הם מקומות שמקבלים אונס בצורה סלחנית ותרבות האונס הרבה יותר מקובלת. כשאחת מהמסקנות העיקריות שעולות מן המאמר שצריך לחנך גברים עם קולר ורצועה כמו כלבים, אם רוצים לחנך אותם שיפסקו להתנהג בצורה אלימה".
את הטענה הזו הגתה האקדמאית "הלן ווילסון", חוקרת שאינה קיימת במציאות וממכון מחקר מומצא, ואף פעם לא תיצפתה על 10,00 כלבים בפארקים כפי שנאמר ונחקר במאמר.
ולמרות זאת, מאמר פקטיבי זה, קיבל שבחים רבים מקוראים שונים, שני מגזינים אקדמיים ידועים ומכובדים שעוברים קריאה אנונימית מאנשי אקדמיה שמתמחים בתחום. כשבסוף הקריאה מעבירים משוב נרחב והמלצה אם לפרסם את המאמר באותה צורה שהוא נשלח, לפרסם אותו אחרי תיקונים, או לדחות אותו בצורה סופית.
למרבה ההפתעה, קוראי המאמר על תרבות האונס בפארקים לכלבים, אהבו מאוד את הנושא והטענות, כשהם מכנים אותו "עוצמתי, חדשני, כתוב היטב ועשיר בניתוח". מעבר לכך, המאמר הוכתר בין 25 המאמרים הכי טובים בשנות המגזין בו הוא פורסם, כשמחברת המאמר (שאינה קיימת במציאות) קיבלה עצמה להעריך בעצמה ולתת משוב לעוד 4 מאמרים נוספים שהיו אמורים להתפרסם במגזין.
לדברי עקיבא פרדקין, "המקרה הזה מראה כמה יש להיות ספקנים וחשדניים לגבי מה שמפורסם במאמרים כאלה ואחרים", הוא מציין. "אך למרות זאת, פירסום לא פחות משבעה מאמרים אקדמיים מומצאים ופיקטיביים במגזינים מכובדים ונחשבים, לא מצביע שהאקדמיה מושחתת ולא מקצועית באופן נחרץ, אלא רק מראה שבכל זאת צריך לבדוק את מאמרים אלה בעין יותר שיפוטית, כי יכול להיות שיש הטעייה בנושא, גם אם זה לא נעשתה בזדון".
כשהכמות עולה על האיכות
המושג "תפוקות מחקר" נעשה נפוץ באקדמיה, והוא מבטא שינוי ערכי מהותי. אנשי סגל אקדמי נדרשים באופן מפורש, לייצר ולפרסם כמה שיותר מאמרים. המדד הכמותי הוא הקובע. לכן, מטבע הדברים בריבוי פרסומים יורדת, לעיתים, גם איכות הפרסומים.
עקיבא פרדקין מספר על מקרה נוסף, שקרה אפילו במכון שלו – PHD INSTITUTE. אחד מאנשי הסגל, פרופ' מכובד בארץ ובעולם, היה בקשר עם אוניברסיטה מחרסון מאוקראינה והועלו ספקות לגבי כשירותה (ספקות שהתבדו בהמשך). "התברר כי למרות שסל הפרסומים האקדמיים שלו כולל למעלה מ-1,000 פרסומים וספרים שכתב, שמו נזכר לראשונה בעיתונות רק לאחר האירוע הנ"ל", מתאר פרדקין.
לפי פרדקין, חשוב לדעת ולהבין, כי אנשי אקדמיה בארץ ובעולם מוערכים ונמדדים בעיקר על פי פרסומיהם האקדמיים. מינוי של פרופסור וקביעות בעבודה ניתנים בעיקר על פי פיתוח הפרסומים של כל איש אקדמיה.
רוצים להישאר מעודכנים?
פרופסור עקיבא פרדקין
האם אנחנו לא עובדים על עצמנו?
חייבים כמה מילים על היושבים בוועדות כתבי העת וקובעים את גורלם של שואפי הפרסומים למיניהם. הדוגמא הנ"ל, ועוד רבות אחרות שאספנו, מלמדות כי אין בדרך יצירת אותם מחקרים שום אמת, אלא שורה ארוכה של אינטרסנטים ואינטרסים המאכילים בקש את צבא מפרסמי המאמרים, מעבירים אותם בשבעה מדורי גיהינום, גוזלים את זמנם ומשלים אותם באשליות, ואם לא טוב לך אז תפרוש. האם לא כדאי לייצר מדדי איכות שונים למקרים המתפרסמים? בודאי שדבר זה הינו מורכב הרבה יותר.
ולסיום, על פי מודל התקצוב של המועצה להשכלה גבוהה (ירושלים 2012) לאוניברסיטאות והמכללות בישראל נראה, כי המל"ג מתקצב אוניברסיטאות, בין השאר, על בסיס פרסומיהם האקדמיים של אנשי הסגל האקדמי במוסדות השונים. זה, כמובן, מגביר את הלהט והדחיפה לפרסומים, שכאמור, אין בהם שום תרומה לידע ולקידום המדע בארץ ובעולם. האומנם המשוואה הקיימת באקדמיה, הקושרת בין פרודוקטיביות לבין כמות פרסומים היא זו שצריכה להמשיך ולהתקיים, תוך ביטול מדדי איכות, שבוודאי אינם קלים למדידה.
"יחד עם זאת חשוב לומר, כי אין כאן כל הצעה לביטול פרסומם של מאמרים אקדמיים אלא קריאת השכמה לכלי שהם הפכו להיות", עקיבא מוסיף. כשהוא מחדד שכדאי לפתוח את תחום הפרסומים לקהל רחב יותר של חוקרים וסטודנטים, לאפשר גישה חופשית יותר, מהירה יותר ופחות בירוקרטית של ועדות השיפוט. ואף לתת גם לקהל הרחב ולאלה שאינם אנשי אקדמיה את הגישה לקרוא ולהגיב על פרסומים אקדמיים – וכך אולי יעלותם ואמינותם של המאמרים תהיה אפקטיבית יותר מסכם עקיבא פרדקין.
