מיכי זייפה בן ה-72 לא מתכוון להפסיק לשרת במילואים

הוא שירת במלחמת יום כיפור כחייל מילואים ונפל בשבי המצרי. לאחר שחזר מהשבי, הצבא הציע לשחרר אותו אך הוא התעקש להמשיך לשרת. תעשו כבוד לאל"מ (מיל') מיכאל (מיכי) זייפה

פורסם בתאריך: 18.5.17 14:16

החברים ובני משפחתו של מיכי זייפה בן ה-72 מרעננה, כבר הפסיקו לשאול אותו מדוע הוא ממשיך לשרת במילואים בגילו. זאת כי הם כבר יודעים שמבחינתו הוא ישרת עד כמה שמצבו הבריאותי יאפשר. לכבוד שבוע ההוקרה הארצי למערך המילואים הכירו את אל"מ (במיל) מיכאל (מיכי) זייפה שמשרת שירות מילואים פעיל באופן רצוף משנת 1967 ועד היום. זייפה, בן לניצולי שואה, נשוי לחיה, אב לשני ילדים וסבא לחמישה נכדים. הוא התגייס לצבא בשנת 1963 לקורס חובשים קרביים ונלחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. לאחר סיום שירותו הצבאי הוא שירת במילואים כחובש ועבר קורס קציני רפואה. “במלחמת ששת הימים הייתי מגויס כמה שבועות טובים וארוכים”, הוא מספר, “כשהשתחררתי התחלתי ללמוד רוקחות בירושלים ובסיומם הלכתי לקורס קציני חיל רפואה בתור רוקח. משם התחלתי את מסלול הקצונה שהלך והתפתח במשך השנים גם בגלל המלחמות הלא מעטות. את מלחמת ההתשה אני חוויתי בכל הגזרות, גם בסיני, גם בבקעת הירדן וגם ברמת הגולן והכל כחייל מילואים. זו הייתה מלחמה לא פשוטה. הייתי שנה חובש קרבי ואחריה עברתי לחוליית הדרכה ארצית של חיל הרפואה שם התקדמתי ובסוף השירות הסדיר שלי הייתי עוזר קצין הדרכה של חיל הרפואה. לאחר השירות למדתי לתואר ראשון, שני ודוקטורט בבית הספר לרוקחות של האוניברסיטה העברית בירושלים. בזמן הלימודים נישאתי לחיה ושני הילדים שלנו נולדו כשעוד גרנו בירושלים”.
לרעננה הגיע זייפה בשנת 1983 והוא מספר שלמרות שהתגורר גם בירושלים וגם בתל אביב, החוויות שהוא עובר ברעננה הוא לא עבר בשוםם מקום אחר. “אנחנו תושבי רעננה מאז שעזבנו את ירושלים ואנחנו מאוד אוהבים אותה. בתור אחד שגר לא מעט שנים בתל אביב, חי לא מעט שנים בירושלים וברעננה אני כבר למעלה מ-30 שנה, אני לא מוכן לעזוב את העיר הזאת. אני נפגש לא מעט פעמים עם ראש העירייה ואני אומר לו שזה כיף לגור בעיר ותשומת הלב והאוזן הקשבת שאני מקבל פה מהעירייה מדהימה. לא חוויתי את זה בשום מקום אחר בארץ”.
ב-1973 כשזייפה למד לדוקטורט שלו החלה מלחמת יום כיפור. זייפה התגייס למלחמה אך לא בתפקידו המקורי אלא כקצין קישור בין ישראלל לאו”ם. “במלחמת יום כיפור הייתי בתחילת הדוקטורט שלי והצבא ביקש ממני להיות קצין קישור שלו עם האו”ם. אני הסכמתי והלכתי לעשות את המילואים בתעלת סואץ. באותה תקופה היה שם שקט וחשבתי שאקח איתי חומר קריאה ללימודים ואלמד לדוקטורט, אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד. נתקעתי שם במלחמה. הייתי בנקודה בעייתית קרוב לנקודה הצפונית שהייתה כלואה מכל הכיוונים. הבנתי שאני במצב לא טוב. הרבה אנשים מסביבי נהרגו ונפלו בשבי והמחוז שלידי נכבש וגם אותנו הפגיזו. בשלב מסוים כשהצלחתי להסתכל ראיתי שכבר אין דגל ישראל על המחוז שלנו ושיש דגל מצרי, זה עשה לי פיק בלב שאני לא אשכח עד היום”.
זייפה מספר כי בשלב הזה הוא היה בטוח שהמוות שלו קרוב. “המצרים הגיעו אלינו ואני התכוננתי לקראת מותי”, הוא אומר, “היה לי ברורר שהם באים והם שוחטים אותי במקום. למרות שאני טיפוס מאוד אופטימי מטבעי ניתחתי את המצב והבנתי שאין לי סיכוי לצאת חי. כתבתי פתק להורים שלי וביקשתי מקציני האו”ם שיעבירו את הפתק להורים שלי. המצרים באמת הגיעו אבל הם לא הרגו אותי, הם לקחו אותי בשבי. חצינו את התעלה ואחרי שהגענו לצד השני קשרו לי את הידיים, כיסו לי את העיניים והביאו אותי לחקירה. אחרי לילה מאוד קשה שכלל עינויים ומכות פינו אותי ועוד מספר ישראלים למשאית והביאו אותנו לכלא צבאי מאוד גדול במערב קהיר. שם בעצם עברתי את תקופת השבי. היינו בבידוד לכל אורך התקופה, בשעות היום עברתי מכות ועינויים בצורה מאוד מסודרת, פשוט גומרים סבב ומתחילים מחדש, ככה כל שעות היום ובלילה חקירות. מנסים לשבור אותך מנטאלית, נפשית וגופנית, זה היה לא קל וצריך לשרוד בתנאים לא אנושיים, כמעט ללא אוכל כמעט ללא שתייה, אין עם מי לדבר. הידיים שלנו היו קשורות מאחורי הגב כל היום. נלחמתי כדי לשמור על שפיות וצלילות הדעת. בכל שנייה, שהיה לי רגע, הייתי חולם שאני בבית, מספר למשפחה ולחברים מה עברתי, וזה נתן לי המון כוח וחיזק אותי.
זייפה מספר כי לאחר שחזר מהשבי עבר תהליך לא פשוט של התאקלמות. “החזרה הייתה תהליך”, הוא אומר, “זה לוקח זמן, פתאום אתהה חופשי שוב וצריך להתרגל ולהבין את זה מחדש, היו לי סיוטים בלילה, זו היה תקופה לא פשוטה אבל ידעתי שאני חייב לעבור אותה. חזרתי אחרי שישה שבועות בדיוק, למזלנו השבי במצרים היה יחסית קצר בהשוואה לחברה שלנו שישבו בסוריה. אבל מצד שני השבי היה מאוד אינטנסיבי וקשה מבחינת החקירות והעינויים”. לאחר שחזר זייפה מהשבי, הציע צה”ל לשחרר אותו משירות מילואים אך הוא סירב וביקש להמשיך לשרת. בצבא חיפשו לו תפקיד מקצועי, וכך הוא הגיע להיות קצין בבנק הדם. בזמן השירות הוא ועמיתיו הגו רעיון שבסופו של דבר הוביל להקמת יחידת שירותי הדם המטכ”לית, בשנת 1983. כיום זייפה מפקד על יחידה זו העוזרת למלא את מלאי תרומות הדם בישראל. בחייו האזרחיים היה זייפה אחראי על פיתוח תרופות חדשות בחברת “טבע” והיום הוא פרש לפנסיה ועובד כיועץ לחברות ובנוסף מלמד רוקחות באוניברסיטה העברית.
למה חשוב לך כל כך להמשיך לשרת במילואים?
“יש לזה המון סיבות”, הוא אומר, “נתחיל מזה שאני ציוני בנשמתי, אני אוהב את המדינה הזאת. זה מה שלימדו אותי ההורים שלי ועל זה התחנכתי. חשוב לי להמשיך, לשרת ולתרום. שירתי בשבע מלחמות ישראל כולל צוק איתן. אני משרת עד היום ואישרו לי לשרת עד שנת 2019. אני מקווה להמשיך בבריאות טובה ולשרת עד 2029. מבחינתי הרצון ישנו ואני מקווה שתהיה גם הבריאות והיכולת”.
איך הסביבה מגיבה לכך שבגילך אתה עוד משרת במילואים?
“אשתי מבינה את זה שאני ממשיך לשרת כי היא מכירה אותי טוב, היא לא שואלת אותי על זה כי זה ברור לה שאני אמשיך לשרת. פעם הילדים שלי עוד היו שואלים אותי אבל היום גם הם מבינים ומכירים אותי. החברים צוחקים על זה ואומרים שאני פראייר, אבל כמובן מקבלים את זה בהבנה. למזלי הקצינים שמלווים אותי הם חבר’ה שלא כולם צעירים, הם לא שואלים אותי ואני לא שואל אותם, זה ברור לנו שממשיכים. השאלה הזאת מעולם לא עלתה, זה הדבר הכי טבעי שממשיכים”.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון הרצליה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר