ד"ר דגנית אדם-כהן, מנהלת טיפול נמרץ ילדים במרכז רפואי מאיר מקבוצת כללית, מעולם לא חלמה שתהיה רופאת טיפול נמרץ, הפועלת בקור רוח מרשים ברגעים הדרמטיים ביותר בהם היא מצילה חיים של תינוקות וילדים המגיעים אליה במצבים קשים במיוחד.
ד"ר אדם-כהן, אמא לתאומים בני 16, למדה רפואה בבאר שבע והתמחתה ברפואת ילדים בשניידר, שם עשתה גם תת התמחות בטיפול נמרץ ילדים. "זה בכלל לא היה החלום שלי", היא משתפת. "אם מישהו היה אומר לי בלימודי רפואה שאני אהיה רופאת טיפול נמרץ הייתי בטח צוחקת. אבל כשהגעתי לסבב טיפול נמרץ ילדים אותו ניהל ד"ר טומי שינפלד, זה היה כמו סיירת מטכ"ל. רבים חששו ממנו כי הוא היה אוטוריטה אך אני הגעתי בשלב מאוד מתקדם הן מקצועית והן בחיים האישיים. אהבתי את המורכבות יחד עם האינטנסיביות בטיפול נמרץ וכשהוא הציע לי לעשות תת התמחות בטיפול נמרץ ילדים, אני חושבת שהתרגשתי יותר ממה שהתרגשתי כשהתקבלתי לרפואה. זה היה כאילו קיבלתי את החותמת".
ד"ר אדם-כהן נמצאת במרכז רפואי מאיר שמונה שנים, ובשלוש השנים האחרונות היא מנהלת את יחידת טיפול נמרץ ילדים. "קיבלתי ליווי מקצועי מצוין לאורך השנים – מד"ר יוסי בן ארי שהקים וניהל את היחידה, מד"ר שינפלד שהיה יועץ הריאות, מד"ר אפרת הרלב, כיום מנהלת שניידר ומד"ר יוסף מרזל שהיה מנהל טיפול נמרץ בעפולה והגיע בפנסיה לתת מעטפת מקצועית נפלאה. כיום אנחנו שלושה רופאים במחלקה, כאשר לצדי ד"ר שיר מלאך וד"ר ברק מידן וצוות סיעודי מקצועי ומסור".
תמיד ידעת שאת רוצה להיות רופאה?
"מאז שהייתי ילדה קטנה רציתי להיות רופאה", היא אומרת. "בלימודים החלטתי להתמחות ברפואת ילדים משום שהתחום קסם לי. אני אוהבת ילדים – עם כל הקושי של התקשורת, אין מה לעשות, ילדים הם גורים", היא אומרת באהבה ומוסיפה: "ברפואת ילדים אתה מטפל לא רק בילד, אלא גם בהוריו וחשוב מאוד להיות מכיל ולדעת שאתה מטפל במשפחה שנמצאת במשבר. כמובן שבעת אשפוז בטיפול נמרץ, המשבר לעיתים גדול במיוחד נוכח סכנת החיים".
וכיצד בחרת להתמחות בטיפול נמרץ?
"כשלמדתי רפואה, לא ראיתי את עצמי בטיפול נמרץ", היא משתפת בכנות. "לא ידעתי שיש בי את זה – את היכולת לקבל החלטות טובות תחת לחץ, באופן מהיר ובקור רוח. היום אני לא רואה את עצמי בשום מקום אחר", היא אומרת ומוסיפה: "היום העולם שלי הוא בית החולים. יש בעבודה כאן אדרנלין וגם סוג של התמכרות, התמכרות בלהציל חיים, לפענח את המקרה הבא. זה מה שמניע אותך".
מה עוד את אוהבת בעבודה?
"אני מאוד אוהבת את הצד של האבחון. לבצע אבחון נכון זה כמו להרכיב פאזל. קודם כל צריך למצוא את החלקים הנכונים של הפאזל – כלומר לבצע בדיקות מעבדה, בדיקות הדמיה. אחר כך צריך לדעת להרכיב את התמונה, ולהבין שאכן רואים את התמונה הנכונה. בטיפול נמרץ הפאזלים רבים, מכיוון שמגיעים אלינו ילדים מאוד מורכבים, הנמצאים ב"קצה" של רפואת הילדים, ילדים שהם מאוד חולים. בנוסף, הם לעיתים מגיעים לאחר ש"ביקרו במספר תחנות", וצריך להרכיב את כל חלקי הפאזל שנאספו עד שהם הגיעו אליך. כשהם מגיעים אלינו אנו מתחילים במלאכת הפיענוח. בודקים את הסימנים החיוניים, מפענחים סימנים בבדיקה הגופנית, נעזרים בבדיקות עזר כמו בדיקות דם מסוימות, לא תמיד הבדיקות השגרתיות, מבצעים בדיקות הדמיה, ייעוציים של מומחים בדיסציפלינות השונות. לאחר מכן יש לנו כל מיני תשובות ורמזים מהם אנו מתחילים להרכיב את הפאזל".
האם בשנים האחרונות חלו שינויים בתחום?
"בשנים האחרונות מספר הילדים שהם חולים מורכבים וכרוניים הולך וגדל. ישנם יותר ויותר ילדים המגיעים אלינו במצבי קיצון – ילדים המאובחנים כאן עם מחלה כרונית מורכבת. הם מגיעים אלינו בעת התלקחות סוערת של המחלה ואנו מטפלים במצב האקוטי בו הם נמצאים ומוציאים אותם מכלל סכנה. עבור ילדים אלו, השהייה אצלנו היא תחנה אחת מתוך תחנות רבות שהם עוד יעברו בחיים".
מרגש במיוחד לשמוע את ד"ר אדם-כהן מדברת על הקשר העמוק שנרקם עם הילדים שהיו מאושפזים ביחידה: "לעיתים אנו פוגשים שוב את הילדים שהיו מאושפזים ושוחררו בעת התלקחויות סוערות חוזרות של המחלה ולעיתים הם באים להגיד לנו שלום כשהם מגיעים לביקורות בבית החולים. אנו מלווים רבים מהם במשך שנים כאשר אצל חלקם אנו מהווים סוג של עוגן".
אילו שינויים נוספים חלו בתחום?
"לאור העלייה במספר הילדים הסובלים ממחלות כרוניות ומורכבות, חלה התקדמות בעולם הטיפול התומך הביתי בילדים אלו. שינויים נוספים בעולם הטיפול הם בתחום ההנשמה ובתחום הטיפול בכאב", מסבירה ד"ר אדם-כהן ומפרטת: "כשהתחלתי את תת ההתמחות ברפואת ילדים, החלה ההנשמה באמצעות מכשיר המספק חמצן לח בזרימה גבוהה. אז זה היה נראה כמו קסם כי ילדים שבעבר היו צריכים הנשמה חודרנית, יכולים לקבל חמצן שזורם בקצב מהיר ולח שלא בדרך חודרנית. העולם הזה ממשיך להתפתח. כמו כן, נושא הטיפול בכאב השתנה וכיום יש יותר תרופות לטיפול בכאב ובאופן כללי יש יותר מודעות לטיפול בתינוקות ובילדים קטנים שקשה יותר להעריך אצלם את רמת הכאב", היא מסבירה.
מטופל שזכור לך במיוחד?
"יש כל כך הרבה ילדים שחקוקים אצלי בלב ואיני יכולה לבחור רק אחד", היא אומרת. "תמיד מרגש אותי לראות ילד שהיה בסכנת חיים, עבר החייאות, ולאחר מספר ימים הוא קם, מחייך ומדבר. מרגש אותי להיות נוכחת במפגש הראשון שלו עם ההורים, כשמוציאים לו את צינור ההנשמה ובוודאי שמרגש אותי לראות אותו יוצא מפה על הרגליים ושב לביתו ולמשפחתו. אין משהו גדול יותר מזה".
"ויחד עם זאת", היא אומרת בעצב, "לצד כל אותן הצלחות, אני תמיד זוכרת את המקרים שלא מסתיימים בטוב – ילדים שמגיעים במצב של מוות מוחי, והמשפחות מחליטות לתרום איבריהם. הלב תמיד זוכר את המפגש עם המשפחות ברגעי השבר שלהן. ללוות אותם מהרגע שהם נכנסים לטיפול נמרץ ילדים ועד הרגע שבו הם נפרדים, ולראות את היכולת שלהם לתת – זה משהו שהוא נשגב מבינתי. זו אנושיות שאי אפשר להסביר אותה במילים. הסתכלות על האחר שמרגשת אותי בכל פעם מחדש. יש לי את הזכות להיות איתן ברגעים האלה".
חזון מקצועי?
"יש לנו נבחרת מעולה והייתי שמחה שהפעילות תתרחב ושנשתתף בפרויקטים בינלאומיים עבור ילדים חולים מכל העולם שלא זוכים לרפואה טובה, בטח לא לרפואת טיפול נמרץ. הייתי שמחה אם היינו יכולים לתת להם יד באיזושהי צורה", היא מסכמת.
