חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי

"יש משבר בין העם להנהגה". הטור של חנה בית הלחמי

משבר כזה בין העם לדגל שלו, להנהגה שלו ולמדינה שלו, לא היה כאן לדעתי מעולם

פורסם בתאריך: 4.5.17 11:23

לפי ויקיפדיה, הוא “פיסת בד המתנופפת על עמוד או תורן, בדרך כלל לסימון, לאיתות, או לזיהוי”. הדגל. את מעמדו האיתן רכש לעצמו הדגל בשלהי המאה התשע עשרה, כסמל כיבוש צבאי ובתקופת עליית הלאומיות – כסמל לפטריוטיות וגאווה לאומית.
בילדותי ונעוריי, התהדרה כל מרפסת בדגל ישראל גדול, תפור בקפידה מבד משובח. תפור בעבודה עברית, כמובן, ומקופל בדייקנות מכבדת לאחר יום העצמאות, על מנת לשלוף אותו שוב ולתלות אותו בגאווה ביום העצמאות הבא. נפנוף הדגלים לווה לאתוס המחתרות והכרזת המדינה, שעוד היה טרי בלבבות, ולריקודי עם המוניים בכיכרות הערים.
כל זה קרה לפני עידן הייצור הציני בסין, על חשבון מתפרות שנסגרו בפריפריה ושלחו אלפי עובדות ועובדים לעוני מרוד, לפני ממשלה שמתגמלת בעיקר את החברים שלה, בעלי ההון, מהמגזר העסקי שמייבא דגלים כחול לבן מסין. זה קרה לפני שורת המנהיגים הכלואים במעשיהו, לפני פרשת רכישת הצוללות שמדינת ישראל לא צריכה, בתיווך “מקורבים” חותכי קופונים שמנים מהכיס הציבורי. זה קרה לפני שנחשפו מסמכי הסחר הפעיל שהיה כאן בילדי עולים, בפרשת ילדי תימן, ולפני ההכחשה וניסיונות הטיוח. זה קרה לפני שח”כים ושרים קיללו והשפילו הורים שכולים, לפני שהורה שכול סולק מטקס בשל ביקורת שהעביר על ראש הממשלה, לפני דוח צוק איתן, שהראה שחיי חיילנו היו בבחינת גרעינים לפיצוח בישיבת הקבינט. זה קרה לפני שהועמדו שבע עשרה ראשי רשויות לדין על שחיתות, לפני שהממשלה הצביעה נגד העלאת קצבאות לנכים, לפני שראש הממשלה והשרים הסיתו נגד תושבי ישראל ושיסו אותנו אלו באלו, לפני שמגזר שלם ורבניו יצרו מניפסטים של שנאת נשים גורפת ועכורה ויצאו נגד שילובן בצבא, בשפה מלוכלכת, סקסיסטית ונוטפת רוע כוחני. כל זה קרה לפני חמישים שנות כיבוש, שמשחית אותנו מבית והחוצה, לפני מלחמות מיותרות ושאינן בקונצנזוס, לפני הטרור היהודי ההולך וגובר בשטחים, לפני העמקת הקיטוב החברתי-כלכלי והגדלה משמעותית של העשירונים התחתונים, לפני מיליון וחצי ילדים עניים, לפני עובדי קבלן, לפני רמיסת החופים ומשאבי הטבע של כולנו לטובת הכיס העמוק של מקורבי השלטון, לפני עשרות אלפי שקלים בתקציב ראש הממשלה ומשפחתו לגלידה ומנעמים אישיים, לפני התספורות לבעלי ההון על חשבון הפנסיות של הציבור, ואני יכולה להמשיך ככה עוד ועוד והטור הזה לא יגמר.
השנה, היה לי רושם שאנחנו רואות ורואים פחות דגלים מתנופפים בחוץ, על בתים ומכוניות, לקראת יום העצמאות. יצאתי לנסות ולהבין האם להתרשמות שלי יש בסיס במציאות. התחלתי בפייסבוק, שם נחלקו התשובות לשלוש: כן, יש פחות דגלים. לא, לא שמתי לב. כן ולא – יש פחות במרכז ויותר בפריפריה: למשל, סיפר לי מאן דהו שחיפה, עיר הפועלים, מוחה על “ניכוס” הדגל, ולכן הם “מנכסים” אותו בחזרה. באופן לא מפתיע, גם ה”מנכסים”, הציונות הדתית והחרד”לית למשל, מנופפת בו בהמוניה. בשלושה קיוסקים בעיר נמסר לי, לשאלתי, שאכן יש פחות ביקושים, אז מזמינים פחות סחורה, והחוק אוסר על מכירה בצמתים. כל המוצרים הסינים הזולים כמו פטיש כחול לבן, בדליים קטנים, לצד ספריי כחול לבן, נמצאים – אבל בכמויות צנועות מבעבר.
וכמובן, המרפסות בשכונה. בבניין ששוזפות עיני עם הקפה הראשון של הבוקר, יש תמיד בתקופה הזו של השנה חגיגת כחול לבן על כל מרפסת. השנה, היו שם שני דגלים, קטן וגדול, וזה שעל הגג. בשמונה המרפסות האחרות, לא נתלו השנה דגלים. בדרכים, רוב המכוניות חפות מדגלים. במרפסת סמוכה לביתי, של משפחת עולים חרד”לית, מתנוסס דגל ענק. זה לא הפריע להם לנופף על המנגל בערב יום העצמאות, כולל בזמן הצפירה. קבוצת חיילים שישבה אצלי במרפסת, נפגעה מכך עד עמקי נשמתה. הסצנה הספציפית הזו, למתבוננת בה מן הצד, כמוני, הייתה המחשה עצובה לפער העצום בין מה שמסמל לכאורה הדגל, לבין המציאות המשוסעת. משבר כזה בין העם לדגל שלו, להנהגה שלו ולמדינה שלו – לא היה כאן לדעתי מעולם. הישראליות בשבר גדול, הציונות בשבר גדול, וההומניזם שאפיין את האידיאולוגיה הציונית בראשיתה, גם היא בשבר גדול.
אתם/ן קוראות וקוראים את הטור הזה, לאחר שכבר שכחו תרועות החג וחזרנו לשגרה, חמישים ואחת שבועות לפני יום העצמאות השבעים למדינת ישראל. אין לי אלא לקוות, שהנהגת המדינה ואזרחיה, לא יעמיקו בשנה הזו את הפער בין העם לסמליו.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון הרצליה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר