חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי

"מעולם לא בכיתי מול המסך הזה, כמו שבכיתי השבוע". הטור של חנה בית הלחמי

פקידות כוחנית וטכנית חרצה כאן גורלות, ובהתראה של חמישים דקות הורידה על מאות אנשים ועל מדינה שלמה את הגיליוטינה

פורסם בתאריך: 11.5.17 09:55

כבר הרבה שנים אני יושבת ובוכה מול הערוץ הראשון. ישבתי מולו בשידורי מלחמות מאז 1973, ישבתי מולו והתרגשתי כשסאדאת נחת בארץ, ישבתי מולו ובכיתי בשמחה מהולה בעצב כשנפרדנו מסיני, ישבתי מולו ובכיתי מהתרגשות בחתימת הסכם השלום עם ירדן, בכיתי מול השידור מרוממה באסון המסוקים, בשידורים חיים, במערכות בחירות, בתחקירים יוצאי דופן באומץ העיתונאי שלהם, מול עושר סרטי הדוקו, שאין שני לו בתקשורת הישראלית. הרבה מהידע הכללי שלי הועשר שוב ושוב מצפיה בתכניות כמו “רואים עולם” ו”מבט שני”. בנוסף, גם התראיינתי לא מעט על המסך הזה, בתכניות אקטואליה, בכתבות. ידעתי, כמו רבות ורבים אחרים, שאם צריך להעביר לתקשורת אייטם ביקורתי ואיכותי, כדאי לדבר עם מישהי/ו מהערוץ הראשון, כי בהרבה מאוד מקרים – עורכים מסחריים לא יאפשרו ביקורת כזו על מי שמפרנסים אותם. הכרתי לאורך השנים רבות ורבים שעסקו במלאכה, הן כעיתונאיות/ים מולם/ן עבדתי כיועצת תקשורת וכאקטיביסטית, והן כמי שהעבירה במשך שנים קורסי העצמה לנשות הרשות, של מכללת כישורים, ונחשפה לכישרון העצום שהתרכז בבניין ברוממה, כמו גם לממדי הבעייתיות הניהולית והפוליטית שהקלה בסופו של דבר על חורשי רעת התקשורת הישראלית, לפרק את הרשות.
מעולם לא בכיתי מול המסך הזה, כמו שבכיתי השבוע, בשידור האחרון של מבט.
בכיתי על אובדן הבושה, אובדן המוסר, אובדן המצפון של ממשלת ישראל. בכיתי על האטימות והאכזריות השלטונית, שהפכה לנגע לאומי ומחלחלת מטה מטה, אל העם. בכיתי, אולי, כמו שבכיתי כשראיתי מה עושים המינויים הפוליטיים בזמנו לרשות השידור, והבנתי שזו שאלה של זמן עד שהשחיתות והכוחניות תפרק אותם. בכיתי, כי זו אותה שחיתות וכוחניות שעלולים לפרק בהמשך את כולנו. בכיתי מהבוז של הנהגת המדינה לאזרחיה – בוז גלוי, שכבר אינם מנסים אפילו להסתיר. למעט נשיא המדינה, ששלח לשידור תגובה של עצב, סליחה, והוקרת תודה לעובדי ועובדות הרשות – איש לא אמר להם מילה. רשות השידור היא תרבות, ושרת התרבות – גם היא שתקה. אולי היתה עסוקה באותו רגע באדריכלות החורבן של התרבות במקומות אחרים? רשות השידור היא מורשת, והממשלה הזו – שראשה מגלגל בחלקלקות דברי מורשת מול כל מיקרופון שנפתח לו (כולל זה של רשות השידור), שתק. בכיתי למראה שורת השקרנים והרמאים והמושחתים, שמתיימרים להגן על העובדים, על הקופה הציבורית ועל האינטרסים של המדינה, ובוזזים בציניות את כל אלו. בכיתי, כי פקידות כוחנית וטכנית חרצה כאן גורלות, ובהתראה של חמישים דקות הורידה על מאות אנשים ועל מדינה שלמה את הגיליוטינה. בכיתי על העליבות שלנו, כי במקומות אחרים בעולם – כבר היו האזרחים פושטים על קריית הממשלה ומעלים אותה באש.
בעידן אחר, אמר פעם יגאל אלון ז”ל: “עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל – ועתידו לוט בערפל”. מה שראינו השבוע, הוא רמיסה במגף ממוסמר של העבר של כולנו, עבור הווה עלוב ודל של שקרים וסיסמאות. אני רק מקווה שנדע לצאת מזה, כדי שיהיה לנו עתיד. עד אז, אולי כדי להפיח בכולנו קצת תוכן ותקווה, מוצגת בבית שהוקם לזכרו של אלון בגינוסר, תערוכת צילומים היסטורית על רשות השידור. אם אתם/ן נוסעים לאזור הכינרת, בקרו בה. וזכרו דבר נוסף שאמר, אמנם בהקשר אחר, אבל ראוי שניתן עליו את הדעת: “על כידונים בלבד, אי אפשר לקיים שלטון לאורך ימים. בסופו של דבר המדכאים הם הנדונים לשבת על כידוניהם”. במוקדם או במאוחר, ייפרע העם משלטון שמנהיג אותו בכידונים.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון הרצליה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר