השבוע התראיין במאי הדוקו ("הצרפוקאים" וסדרות נוספות) רון כחלילי לידיעות, לרגל צאת ספר על מיניות הגבר, שבו צוטט מונולוג שכתב כחלילי לספר: "פתאום לא הבנתי מה עשיתי עם אשכנזיות. מה שהמזרחיות עושות במיטה, אשכנזיות לא ילמדו. מזרחית ידעה לגעת בי הרבה יותר מכל אשכנזייה שהייתי אתה. זה כמו לעבור למדינה אחרת".
האינסטינקט הראשון שלי היה לגזור את הקטע ולהעלות אותו לפייסבוק עם טקסט המביע, בחוסר הנימוס האופייני לי, את דעתי. דעתי על הגזענות והאווילות של פיסת הטקסט הזו. רק שלא יכולתי באותו רגע, ועד שהגעתי שוב אל האפליקציה בסוף החום, כבר נמלא הפיד במאות גינויים קשים כלפי כחלילי. שמחתי שלא הוספתי את זה שלי, לא כי דעתי על הטקסט והמניע לכתיבתו השתנתה, אלא בשל סוגיית התיעדוף. בתרבות שנוצרה כאן, מי שדיבר שטויות לספר וקיבל על כך משבצת של שני סנטימטר בשבעה ימים, שווה למי שביצע אונס אכזרי. המציאות הקשה מושטחת לעובי של קרטון דק. הדברים שצוטטו מפי כחלילי, שהתנצל עליהם מאוחר יותר בפוסט שכתב, שווים בערכם בעיני עם ישראל למעשים של אנס כלשהו או רוצח סדרתי ולהיפך. כשכתבתי "שחררו, רדו ממנו", התייצבו בקיר שלי כמה מעמיתותיי הפמיניסטיות על מנת לגנות את הפמיניזם הנזיל שלי, כי איך, איך אני מעזה לצאת להגנתו של מי שממיין נשים במיטה כאילו היו עגבניות בסופר. בטוח שאני לא "פמיניסטית אמיתית".
ואז, רק עברה יממה, ובארה"ב נהרג בתאונת מסוק אחד מהאייקונים הגדולים של הכדורסל האמריקאי, קובי בראיינט. ראשית, לבי עם כל ההרוגים האחרים ומשפחותיהם. טרגדיה נוראית בכל קנה מידה, ועצב גדול. אבל בראיינט עצמו? למי ששכחו, לפני כ- 15 שנה נאשם בראיינט באונס אכזרי ואלים במיוחד. שנייה וחצי לפני המשפט נבהלה המתלוננת, שהתביעה היתה די משוכנעת באמינותה והביאה תיעוד רב על הפגיעה הפיזית החמורה שספגה, ופחדה להעיד. לבית המשפט לא נותרה ברירה, וללא עדת התביעה המרכזית – נאלץ לבטל את המשפט. הדיון עבר לבית הדין האזרחי ונסגר בהסכם כספי לא ידוע.
כשהזכרתי לגולשות ולגולשים, רבים/ות מהם/ן מהפמיניסטיות/ים המזועזעים/ות עד עמקי נשמתם/ן מהציטוט הלא מבריק של כחלילי רק יום קודם לכן, קיבלתי אינספור תגובות מזועזעות מכך שאני "אישה רעה", "טיפשה", לוקה ב"נרקסיזם זחוח ואכזרי", אינפרנדו אותי, שלחו אותי "לשבת לבד בחושך" (עוד בדיחה עילגת על פולניות, שמשתפת פעולה עם הציטוט של כחלילי) והגדיל לעשות יוזר של איגוד כלשהו, בו התגלו רק לפני זמן קצר מקרים קשים של הטרדות לכאורה, שקרא לי "אישה קטנה ומביכה". כנראה שמשבר החמאה בישראל גרם להם לשכוח מה לא מומלץ להניח על הראש בשמש.
מה שהדהים אותי בתגובות, זו ההאלהה של האיש שלכאורה ביצע אונס אלים ואכזרי במיוחד (שלא הוכחש), ויש כאן נשים וגברים שמוכנים להיות עפר לזכרו ומצטטות/ים את "אחרי מות קדושים". מסתבר שכסף ותהילה מלבינים חטאים ויש לנו עוד דרך ארוכה מאוד וקשה מאוד ללכת, עד מות הפטריארכיה. כמות הרוע התרבותי העמוק בדיון, מצד נשים וגברים כאחת, כלפי נשים, מזעזעת. אני לוקחת חלק במאבקים פמיניסטים כבר עשרות שנים כדי ליצור פה עולם אנושי שמבחין טוב יותר בין טוב לרע ללא הבדלי מין, ומעולם לא הייתי מיואשת יותר מההפסד הגדול שלנו על התודעה.
אסכם ואומר, שהתאונה אכן מזעזעת בשל קרבנותיה הצעירים והאחרים. נוראית. הלב נקרע. אולם ספציפית לגבי בראיינט, לבי בדרך כלל אינו עם אנסים מתים אלא עם קורבנותיהם, אלו שנשמתן רצוחה. כנראה שאי אפשר לנצח את הצביעות האנושית ולעולם יהיו מי שיקראו לי "פסדו פמיניסטית" אם הצעתי להרגיע עליהום קולקטיבי אלים על מישהו שדיבר שטויות בעיתון על נשים מחד, וכשאני קוראת מאידך להחמיר ולא להתאבל על מי שפגע פגיעה פיזית, רגשית ורוחנית קשה באישה.
אז אם יש לי עצה אחת קטנה, זו היא: תזכרו תמיד להיות א/נשים טובים/ות ולדבוק בקורבן. התוקף מסתדר כנראה לבד.
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
