ג'ו ביידן
ג'ו ביידן. צילום AFP

עידן טראמפ היה שיא של הסתה. ואז הגיע ביידן | הטור של בית הלחמי

הבחירה בטראמפ לנשיאות ארה"ב סימנה סוג של שיא בעונת הרדיפות הפוליטיות הגלובליות. ביידן עצר את הגל העכור הזה. בקרוב אצלנו?

פורסם בתאריך: 12.11.20 12:08

האם אנחנו קרבים לסוף עונת הרדיפות הפוליטיות? אחד הדברים המאפיינים שלטון רע, דיקטטורי, מפלג, גזען, מסית וכזה שמתקיים על דלקים של שנאה ואלימות, היא הרדיפה הפוליטית. פח הזבל של ההיסטוריה מלאה במנהיגים ומשטרים, שרדפו מתנגדים פוליטיים. המנצחים הטובים של ההיסטוריה הם אלו ששרדו את הרדיפה, ולאחר שהוקעו, פוטרו, נרדפו, נכלאו והוכו – קמו והקימו שלטון טוב.

כמי שגדלה במדינת ישראל של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, לא העליתי בדעתי למשל, שיבוא יום והסתה מסוג זה תגיע לפתחנו. ברמת גן של אז, בין רויזן מהמכולת עם המספר מאושוויץ למורשת המשפחתית של בריחה מפוגרומים, הייתה לי ודאות נאיבית מוחלטת, שכאן זה לא יכול לקרות. חלפו הרבה שנים והתפתחות גדולה של ידע ומודעות חברתית, עד שלילדה הנאיבית מרמת גן הסתבר, שלמשל, לא משנה כמה היא מוכשרת, היא תמיד תתקבל לתפקידים שונים לפני זו ששם משפחתה אינו מתפוצות אירופה או אחרי איזה גבר בינוני (או אפילו כושל). לקח לי עוד כמה שנים לגלות את הכיבוש ולהבין שמה שעשו לנו וחשבתי שלא יכול לקרות אצלנו, זה בדיוק מה שאנחנו עושים לאחרים. אני זוכרת את המעמד, בגיל 30 ומשהו, בו נפל לי אסימון מוחשי על האפליה הבין-מגזרית. זה היה כשהציעו לי לתקן את האוטו במוסך ביישוב ערבי. נסעתי במהירות גבוהה על כביש ישר, ובדיוק בנקודה שבה הסתיים השטח המוניציפלי של היישוב היהודי השכן, שיכול להשקיע תועפות בתשתיות – עפתי לתוך בורות עמוקים. אותו כביש, כמה מטרים קדימה.

אם נתקדם טיפה על ציר הזמן, ועמוק לתוך הקריירה שלי כמי שקידמה מאות אם לא אלפי נשים לאורך השנים, הרי שלפחות שניים מהארגונים הציבוריים שהעסיקו אותי שנים רבות לשביעות רצונם המלאה, כולל רשות מקומית אחת שאף ערכה לפני מספר שנים כנס הוקרה מרגש עד דמעות (באמת) לפועלי לקידום נשים בארגון (מכל המגזרים, האמונות, הדתות והמרחבים הפוליטיים), הפסיקו להעסיק אותי כי אני "שמאלנית". נתנו לי להבין, העבירו לי רכילויות – לרודפים אין בדרך כלל יושרה ואומץ לומר את שעל ליבם. אוסף של פחדנים/ות עלובים/ות. גם כאשת מקצוע בזירה המוניציפלית חטפתי לא מעט מניפסטים של שנאה, בדרך כלל מהתמהיל האנושי של לאומנות, פנאטיות דתית וגזענות עמוקה.

את המחיר האמיתי על הרדיפה הספציפית הזו לא אני שילמתי. את המחיר על רדיפה פוליטית, משלמים הרודפות והרודפים. הטראגי בסיפור הזה, זה שהרדיפה הפוליטית מטמטמת את הרודפים, מרדדת את בוחן המציאות שלהם ומונעת מהם את המודעות העצמית הנדרשת כדי להבחין בין טירוף כתי ופנאטי לבין עמדות וסרגל ערכים. הם אפילו לא מבינים ומבינות שהם אלו שמשלמים/ות את המחיר. כדי לא להפוך ל"הם", לא הסכמתי מעולם לדרישה להצניע את עמדותיי, במחיר הערפול הזה בין טוב לרע או אובדן הרגישות האנושית שלי, מתוך פחד. זה לא שלא פחדתי, כאישה עובדת ומפרנסת יחידה, אבל הפחד הוא לא תכנית עבודה.

הבחירה בטראמפ לנשיאות ארה"ב סימנה סוג של שיא בעונת הרדיפות הפוליטיות הגלובליות. טראמפ יושב על אותו רצף גזעני, אכזרי ופנאטי של חלק מאלו שהוא יצא נגדם, כולל ארגונים פונדמנטליסטים. הוא גם בבחינת "אמור לי מי חבריך", עם החברות האמיצה שלו עם ממשלת ישראל הנוכחית והעומד בראשה, שקיבלו לגיטימציה ללכת עוד יותר רחוק בתרבות ההסתה והרדיפות הפוליטיות נגד יריביהם הפוליטיים ונגד אזרחי המדינה. ביידן עצר את הגל העכור הזה, בתבוסה שהביס את טראמפ. בקרוב אצלנו, אמן.

בשבוע האחרון הפסיד המועמד של ביבי במרוץ לראשות הליכוד העולמי (והאופוזיציה של החשוד בפלילים זכתה ב-95 אחוז מהקולות), ובשבועות האחרונים התחילו יועצי העוועים של שרי הליכוד לשים להם בפה טקסטים פייסניים יותר. הכללים השתנו, ואלו רק סימנים ראשונים.

רדיפות פוליטיות היו ויהיו. כשמקבלים גבר לעבודה כי הוא גבר, או יהודי/ה כי הוא/היא יהודי/ה, יש בצללים אישה ולא-יהודי/ה שנרדפים על זהותם. כשהכיבוש נמשך וכשמדינת ישראל ממשיכה לבצע מעצרים מנהליים – הרדיפה קיימת. שאיפת הלב שלי צנועה: שנצליח להחליף את השלטון ולהחזיר את המפלצת לגבולות שניתן להתמודד מולם בכלים דמוקרטיים ובמאבק חברתי ראוי.

צילום: עידו רימון

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת.


הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה


תגובות

אין תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון הרצליה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר