צילום אילוסטרציה איי אס איי פי
צילום אילוסטרציה איי אס איי פי

מי ראוי לאמץ ומי לא: הקונספציה של משרד הרווחה

עמדת המדינה לגבי סוגי משפחות הראויות או לא לאמץ ילדים, מכוונת מאינטרסים פוליטיים וכלכליים של קבוצות כוח באוכלוסייה

פורסם בתאריך: 20.7.17 10:59

בשיח המעוות והביזארי על זכויות אימוץ, שמתחולל השבוע, אשמח לנדב כמה תובנות, לטובת אלו שלא בקיאים בנושא.

השבוע, התמקדה המחאה הציבורית בזכויות האימוץ של להט"בים (משפחות חד מיניות). המדינה, שלעמדתה הרשמית משפחות חד מיניות נתפסות עדיין כ"חריגות" ואינן הנורמה, מונהגת בפועל על ידי משפחה "הטרו-נורמטיבית": הטרוסקסואלית, הכוללת אבא, אמא וילדים, ונתפסת בציבור רחב כמודל נורמטיבי ותרבותי. תכל'ס, מה זו המשפחה הזו? גבר, שכבר תועד כבוגדן סדרתי, נשוי בנישואיו השלישיים לאשתו בנישואיה השניים, שיש לו ילדה מוכחשת ומודרת מנישואיו הראשונים, ושני ילדים משותפים שנראים כאילו מתנהלים בעולם כמי שכפאם שד. המדינה הזו, מכריזה על משפחות, שכל הווייתן ממוקדת לגידול באהבה של ילדים, כ"לא נורמטיביות" או "חריגות". מה זה אומר על הציבור הישראלי? לא כדאי שאתחיל לפרט, תדמיינו לבד. נסתפק בכך שכל הסמכויות המקצועיות פרסמו השבוע עמדה השוללת את עמדת המדינה, שהיא בעצם עמדת משרד הרווחה, המתורגמת לשפה פסאודו-משפטית. בסופו של דבר, נבהלו ברווחה מהמתקפה הציבורית והם שוקלים כעת מחדש את עמדתם.

אז בואו נדבר עליהם. למה הרווחה רואה בפועל במשפחות חד מיניות, בהורים יחידניים, באנשים מעל גיל 45 שרוצות ורוצים לאמץ ובעוד שלל אפיונים, כ"לא נורמטיבים"? כי ברווחה יש קונספציה. הקונספציה הזו מכוונת מאינטרסים פוליטיים וכלכליים של קבוצות כוח באוכלוסייה. לכן גם אין ברווחה מדיניות שיקומית וקהילתית מפותחת, אלא הפרטה פרועה של שירותי רווחה לשלל עמותות פרטיות ונותני שירותים. ים של אנשים חותכים קופון על תקציב הרווחה, ובהתאמה – ההומניות, האנושיות, הנכונות והיכולת לשקם ולעזור, הסובלנות וההכלה, מצטמצמים.
חשוב שנזכור שיש מעט מאוד תינוקות הנמסרים לאימוץ בישראל, ודאי שביחס לצורך והביקוש. כשההכוונה הפוליטית היא שמרנית, הומופובית וגזענית, הנטייה להציב רף מיון גבוה אינה מתמקדת בטיב ההורות והמבקשים, אלא בתצורה החיצונית והנראית לעין של המסגרת המשפחתית שלהם: נשואים, צעירים יחסית, המצויים במרכז המיינסטרים החברתי.

אותו תהליך עובר גם על שדה האומנה, ששם אנו רואים יותר ויותר נטייה להגדיר את משפחת האומנה האולטימטיבית כמשפחה של מתנחלים. נשמע קונספירטיבי? תחשבו על המספר היחסי הבלתי פרופורציונלי של המתנחלים בקרב סיפורי האומנה שהגיעו בחמש השנים האחרונות לתקשורת. אחד התרגילים השחוקים של "מעקף" לצורכי אימוץ, היא להקצות למשפחות כאלו ילדים "עם אופק אימוץ". היינו: לנתקם גיאוגרפית, דתית, מבחינת סגנון חיים ומבחינת הלוגיסטיקה הנדרשת למפגשים עם ההורים הביולוגים, וכשנוצר הנתק לבקש מבית המשפט לאשר אימוץ סגור "לטובת הילד". זה לא מקרה ולא טעות, זו מדיניות. מכיוון שכך מתנהל "שוק האימוץ" בישראל, אין להתפלא שהכוחות המוסרניים הללו, רואים "חריגה" בכל משפחה שאינה מציגה את מצג השווא הנורמטיבי כדוגמת זה שמציגה "משפחת השלטון" המתוארת בראשית הטור.

חשוב לציין, שרובם המכריע (אם לא כל) הילדים שחוו התעללות מינית ופיזית, הזנחה והתעמרות במשפחותיהם, באו ממשפחות שנתפסות כ"לא חריגות". אחד מחמישה או שישה ילדים, חווה התעללות פיזית או מינית במשפחה. עמדת המדינה היא עמדה המתעלמת מכך, ובהפוך על הפוך, תומכת בהנצחת התא המשפחתי המתעלל על ידי יצירת מראית עין של נורמטיביות, המבוססת על תפיסות ארכאיות של מין ההורים, במקום לעשות את מה שמערכת רווחה אמורה לעשות: לבחון אותם כבני/ות אדם.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון הרצליה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר