צילום אילוסטרציה א‏.ס‏.א‏.פ‏ קריאייטיב‏/INGIMAGE
צילום אילוסטרציה א‏.ס‏.א‏.פ‏ קריאייטיב‏/INGIMAGE

למה התמכרנו לחוכמת ההמונים | הטור של ליאת קמחי

כל כך הרבה ברברת וקשקשת הולכת שם ברשתות החברתיות. ויתרנו בלי לשים לב על היכולת להפעיל שיקול דעת. לקחת החלטה בתנאי אי ודאות

פורסם בתאריך: 6.1.21 18:34

איך זה היה פעם? איך אנשים ידעו איפה יש חיסונים ושל איזה קופה? איך אמהות הבינו איזה גן עירייה הכי שווה בשכונה? איך גילו מתי המקס סטוק פתוח ואיפה אפשר לקנות עוד היום דף סוכר לעוגה? איך יצאו מהבית בלי לדעת מה המצב ב-ג'י והאם יש שם פקק ואולי כדאי לחכות? ואיזה אינטרנט הכי משתלם ולמי יש בבית בר מים ומרוצה? אפשר גם דיס המלצה בפרטי. איך אנשים בחרו רופא משפחה, מצאו רופאת עיניים לילדים וניהלו דיון על הפשלות שעשו להם או לא עשו להם במרפאה?

ליאת קמחי. צילום מתוך עמוד הפייסבוק

ליאת קמחי

כל כך הרבה ברברת וקשקשת הולכת שם ברשתות החברתיות והכל (הכל!) בשביל למזער את אלמנט אי הוודאות. כאילו אם אבחר עכשיו רופא נשים רק כי השם שלו נשמע לי חביב יתמוטט עלי עולמי. כאילו אם אתקשר לחנות ההיא במרכז העיר שמוכרת חומרי יצירה ואשאל אם יש להם את הערכה שהילדים ביקשו השמש תעמוד דום. כאילו אם אזמין מנה במסעדה ללא המלצה והיא לא תהיה ערבה לחיכי אני פשוט לא אוכל להתמודד עם גודל האכזבה.
מה קרה לנו? מילאנו את עולמנו בהמלצות וטיפים והתייעצויות על כל דבר ובכל נושא שאנחנו כבר לא מסוגלים לעשות שום צעד הכי קטן בלי לדעת מה צופן לנו העולם. המלצות וביקורות קופצות עלי מכל כיוון ובכל עניין – איזו מסעדה מדורגת גבוהה, ואיזה מוצר בחנות יש עליו ביקורות גולשים טובות, מי נחשב למארח-על בדירונת בחור הגלילי אליו תכננתי ליסוע ומי כל כך חדש שאין עליו בכלל ביקורות ואמא'לה ואבא'לה מה יקרה אם אסע לעבר הלא נודע בלי שאדע שמישהו התארח שם וחזר בחיים כדי לספר.
ומה שמשעשע אותי אישית בכל הסיפור זה שהדברים אינם אמת מוחלטת. גם אם המסעדה קיבלה רק ביקורות חיוביות אני עלולה להתאכזב. וגם אם הרופא ההוא פישל עם הטיפול שורש של השכן מהקומה השניה עדיין הוא יכול להיות רופא מדהים. וגם אם ה-ג'י פנוי לחלוטין זה עניין של עשר דקות וכל הכניסות שלו יהיו פקוקות.
אז למה אנחנו חייבים לדעת הכל מראש? למה אנחנו מוותרים על לקחת החלטות ואולי גם סיכונים (מיותרים?) וליסוע לחופשה במקום שסתם נראה יפה בתמונות באתר? למה אפילו בשביל לראות סדרה טובה אנחנו מוודאים שקיבלה מקום של כבוד במדד הצפייה בנטפליקס ישראל ושהסרט שרצינו לצפות קיבל לפחות 8 באיי.אם.די.בי. הרי 7.9 לא הולך. זה פשוט נמוך מדי בשביל הסטנדרט אנין הטעם שלנו.
ויתרנו בלי לשים לב על היכולת להפעיל שיקול דעת. לקחת החלטה בתנאי אי ודאות. לחשוב. בשביל מה להתאמץ אם אפשר כל כך בקלות לקבל במהירות 100 מגה את חוכמת ההמונים הישר אל תוך כף היד ולפעול על פיה. כולם ניסו ובדקו והיו ויודעים טוב ממני מה לבחור ואיך לנהוג, אז כדאי פשוט לעשות כמו כולם, לא?
לא.
ההליכה המשעממת הזו בתלם מנוונת אותנו. היא גורמת לנו לחשוב פחות ולהיות יצירתיים פחות. היא מונעת מאיתנו לפתח את היכולת לפתור בעיות. היא גורמת לנו לחשוב כמו כולם ולהיות כמו כולם וכל זה בזמן שאנחנו יכולים להיות אנחנו. זה דווקא משהו חדש. כדאי לנסות ולדרג את זה.

 

ספר בשבוע

"ביום שהמוזיקה מתה" של אופיר טושה גפלה הוא אחד הספרים היפים בשפה העברית. מה הייתם עושים אם הייתם יודעים את התאריך המדוייק שבו תלכו לעולמכם? זה בדיוק מה שקורה לתושבי אינוביל – עיירה מפוהקת אליה מגיע יום אחד נער מסתורי וכותב עבור כל תושב את מועד פטירתו המדוייק של כל תושב ותושב, פרט לגיבורת הספר דורה מאטה. הספר מספר איך עצם הידיעה על תאריך פטירתנו יכול להשפיע ולשנות את חיינו ופס הקול שלו מלווה ברפרנסים לשירים נהדרים. הקוראים הרציניים מוזמנים לחפש את האתר שהוקם לטובת כל השירים שמוזכרים בספר.

תגובות

אין תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון הרצליה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר