לפני מספר שבועות חזרתי הביתה מהעבודה והבן שלי הודיע לי חגיגית שהעליבו אותי בכיתה. 'מה אמרו?' שאלתי מבודחת תוהה האם זה לא מוקדם מדי שהקללה על המקצוע העתיק בעולם תגיע לכיתה ב' 1.
'אמרו שאת שמנה' הוא אמר לי תוך כדי בהייה במסך הטלפון שלו, שקוע במשחק יחד עם חברו הטוב.
צחקתי. 'אני באמת שמנה,' עניתי בעודי מסירה את נעלי. 'שמנה זה לא קללה.'
'זה כן', קבעו שני הפצלוחים בני השמונה שישבו על הספה בסלון שלי.
'לא, זה לא. זה תואר. כמו שיש גבוה, נמוך ורזה,' הסברתי, אבל ההסבר שלי נפל על אוזניים ערלות.
ואני תהיתי, מתי מתרחשת המטמורפוזה הזו שבה ילד מבין ששמן זה קללה? ואיך זה שיש איזה יישור קו דמיוני בין כל הילדים ותמימות דעים בנושא הזה??
הילדים היו כל כך משוכנעים בצדקתם שלא היה טעם להמשיך לדון בזה. בערך כמו לנסות לטעון שכדור הארץ שטוח בפני אסטרונאוטים בחלל.
# # #
אז כמו כולם בערך, או לפחות אלו שלא צפו בגמר היורו, צפיתי בסרט של פאולה רוזנברג על דימוי גוף. ליבי נצבט מכל הילדות והנשים היפהפיות ששונאות את מה שנשקף אליהן במראה. נסחפתי במחשבות ובזכרונות שמחזיק כל אדם שמן, או שהיה פעם שמן או שחשב אי פעם שהוא שמן. מדובר במדף פלשבקים עשיר במיוחד של קטעים מהעבר בהם מתועדים אנשים שונים מתייחסים לגוף שלנו כאילו הוא סחורה בשוק ולא מחובר לאדם עם נשמה ורגשות.
אחד מזכרונות הילדות המכוננים האלה נחקק לי פעם כשבאתי לבקר את אמא שלי בעבודה. כל חברותיה לעבודה התקבצו סביבי בקריאות התפעלות כמה גדלתי ועוד סופרלטיבים שאומרות קולגות שמבלות יחד שנים באותו מקום עבודה. הייתי מסוחררת מתשומת הלב שהרעיפו עלי כשלפתע אוזניי קלטו הערה נבזית במיוחד. 'היא תהיה שמנה כמו אמא שלה'. החיוך שלי קפא על שפתי.
אני לא יודעת מי אמרה את זה ולמי, אני בטוחה שההערה הזו לא נועדה לאוזניי ובכל זאת שמעתי אותה והיא מלווה אותי כבר 20 שנה. רק לא להיות שמנה כמו אמא שלי. כאילו זה הדבר הכי גרוע עלי אדמות. כאילו זה הגיוני לראות ילדה בת 16 ולשחרר הערה ארסית כזו.
כשהבן שלי, אותו אחד שהכריז בתחילת הטור ששמן זה קללה, היה בן 7 חודשים, חגגנו את יום העצמאות. הוא היה תינוק עגלגל ומתוק, עם פלומה אפרוחית על הראש ולחיים שמנמנות. עשינו על האש והתלהבנו כשנתנו לו חתיכת פיתה ביד והוא החל ללעוס אותה ברעבתנות. חברה של המשפחה העירה לנו שאם לא נשמור עליו ונעצור את זה בזמן הוא יגדל להיות שמן. מיותר לציין שמאז לא ראיתי את אותה חברת משפחה והטלתי וטו על הזמנתה לאירועים שאני נוכחת בהם.
בסרט פאולה מתייחסת לכך שדימוי הגוף הרבה פעמים מגיע מהבית, מההערות שמקבלים מהמשפחה הקרובה. אבל זה לא הכל. כי אם בבית שלי, שבו אני מקפידה מאוד שלא תהיה התייחסות למשקל ולמראה החיצוני, הבן שלי חושב ששמנה זו קללה אז הבעיה רחבה יותר. אנחנו משדרים לילדים שלנו מאז שהם תינוקות ששמן זו קללה. אנחנו מלמדים אותם שהכי גרוע זה להיות שמן, לפני חכם, יצירתי, בעל לב טוב, חברותי או עוזר. אנחנו חושבים שהגורל הכי אכזר הוא להיות שמן. אנחנו משווים ללא הרף ביננו לבין אחרים מי יותר שמן ממי ומחלקים נקודות דמיוניות למי שיצא רזה במשחק המטומם הזה.
איך אישה מבוגרת, נושקת לגיל 70 יכולה לראת תינוק מתוק לועס פיתה והמחשבה היחידה שתחצה את מוחה תהיה האם הוא יהיה שמן כשיגדל? איך מישהי מבוגרת, אחות ילדים במקצועה, יכולה לומר על ילדה בת 16 שהיא רואה לראשונה שהיא תהיה שמנה כמו אמא שלה? כמה צר עולמה שזה הדבר היחיד שהיא ראתה בי כשבאתי לבקר את אמא שלי? כמה ריקים הם חייהן של אותן הנשים שבזה הן מתעסקות?
אז בואו נסיים את זה כאן ועכשיו. בואו נפסיק להגיב לגופן של נשים (ואנשים) ונגיב לגופם של הדברים. לתוכן, למסר, למהות. חיינו הרי מעניינים ומרתקים בשביל שנמשיך במנטרה המטומטמת הזו ששמן זה קללה. ואולי ילד אחד, שכבר עולה לכיתה ג1 יבין ששמן זה לא קללה. זה פשוט שמן.
אני משחררת את העיסוק המיותר הזה בחיי. הגיע הזמן שיהיו לי שאיפות אמיתיות, מהותיות. כמו להיות מדהימה כמו אמא שלי.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
