כמו שבלולים אחרי הגשם כך צצים להם האופניים, אחרי הקיץ החם עם השמש הבלתי נגמרת שלו. זה קורה יחד עם ההקלה הקלה-קלה-קלה בחום ושניה וחצי לפני יום כיפור שמציין את יום חגם – חג האופניים. מעטים הם הדברים שמהנים יותר מאשר רכיבה על אופניים ואיזה כיף שהם הפכו למן קונצנזוס ישראלי שלא משנה מה – בסתיו כולם ברחובות מדוושים על אופניים.
לפני שבועיים הוצאנו את כל זוגות האופניים מהמחסן ווידאנו כשירות. לקטנה הורדנו גלגלי עזר, לגדול רכשנו חדשים בהתאם לגילו. ולנו המבוגרים רק דאגנו לרענן ולנפח אוויר בצמיגים הרפויים. ומאז אותו היום זה נהיה הבילוי הקבוע שלנו לעת ערב. קצת אחרי שהשמש מתייאשת אנחנו יוצאים על גלגלינו לסיבוב בשכונה.
והשכונה – שוקקת הורים וילדים על אופניים מכל הצבעים והגדלים. רוכבים בקבוצות, או לבד או בזוגות. מתאמנים או עושים תחרות עד קצה השביל. נופלים, משפשפים ברכיים דואבות וממשיכים הלאה.
ולפני כמה ימים, אחרי הרבה תלונות ובכי מצידה וריצה בזיגזגים מבולבלים מצידי, הבת הקטנה שלי למדה סוף סוף לרכב על אופניים. לבד לבד, בלי גלגלי עזר, ובלי שאחזיק במוט ואנסה להציל אותה מלהיתקע בכל מכשול שחולף על פנינו.
ואז שניה אחרי שתפסה את הקטע התגלגלנו לחצר בית הספר השכונתי לפגוש חברה שלה, שגם היא, איך לא, עם אופניים. האמא של אותה חברה סיפרה לי מבעוד מועד שהילדה רוכבת עם גלגלי עזר, אבל את המוט היא הסירה לה. ובאמת, מי צריך מוט כשיש גלגלי עזר, זה קצת מיותר.
כל הדרך לבית ספר תדרכתי את הבת שלי לא להשוויץ בפני חברה שלה שהיא יודעת לרכב בלי גלגלי עזר. מתוך התחשבות ברגשותיה, שלא תקנא חלילה. ובתי כדרכם של ילדים כשהוריהם מרביצים בהם את משנתם, התעלמה ממני ודיוושה במרץ.
אבל כשהגענו לבית הספר ראיתי שבכל זאת נספג בה משהו מדבריי. היא אמנם שמחה למראה חברתה, אבל הייתה כל כולה מרוכזת במעשה הרכיבה ולא התגאתה לרגע שהיא כבר יודעת לרכב בלי גלגלי עזר. החברה שלה לעומת זאת הבחינה ישר שמשהו שונה. יש הבדלים בין השתיים. "אני רוכבת בלי המוט!" היא הכריזה בקול מוודאה שבתי הבחינה כמה היא גדולה ובוגרת ממנה בגלל היעדרו של המוט הילדותי.
רוצים להישאר מעודכנים?
ואני התבאסתי. כל כך רציתי שירכבו יחד וייהנו מהחיים כמו שרק שתי חברות בנות חמש יודעות ליהנות. במלוא הרצינות והכוונה והצחוק. רציתי שזה לא יהפוך שוב, כמו כל משחק או שעשוע לסולם הצלחות. מי ניצחה, מי טובה יותר ולמי קנו סנדלים זוהרים בחושך. כי היופי של האופניים זה בפשטות שלהם. רגל פה רגל שם ואפשר להגיע לכל מקום כמעט.
ואולי זהו טבעם של ילדים. להתחרות תמיד בחבריהם ולהראות לכולם של מי יותר גדול, וחדש ומנצנץ. מי יותר מוכשר ומי יכול יותר ובהתאם לכך לדרג את עצמם חברתית. ואולי זה טבעם שלנו המבוגרים להשוות למי יש בית יותר גדול ואוטו יותר משוכלל ומשכורת יותר גבוהה. ואז בערב בבית לשבת מול הטלוויזיה ולדרג מי שר יותר יפה ומי בישל יותר טעים ומי יותר ריגש אותנו כאילו רגש זו סקלה שניתן לכמת בין 1 למאה ולדרג.
ואולי כדאי שלשם שינוי בחשבון הנפש שנעשה לשנה הקרובה נאחל לנו שנדע ליהנות משיר טוב, מאוכל טוב ומרכיבה פשוטה וטובה על אופניים.
לבתי אגב, זה לא הזיז. היא המשיכה לרכב במרץ מתרגלת את העצמאות החדשה שהצליחה ליצור במו רגליה וידיה. כי לפעמים, אנחנו יודעים מה אנחנו שווים גם בלי שמישהו אחר יגיד לנו.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
