"אמא כמובן פוחדת, כי היא אמא, אבל גם היא תומכת בי"
עבור דוד שטיגליץ, ראש השנה הזה יהיה חג מיוחד. שטיגליץ בן ה-24 עלה לארץ מאנטוורפן שבבלגיה לפני כשלושה וחצי חודשים, ומתגורר מאז אצל דודתו בהרצליה. לפני כחודש וחצי הוא התגייס לצה"ל והוא משרת כלוחם בגדוד 932 של הנח"ל.
שטיגליץ מספר כי הגיע לארץ להתגייס באמצעות תוכנית מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ). "הגעתי במיוחד כדי לשרת בצבא", הוא מבהיר. "בבלגיה למדתי בבית ספר יהודי והייתי בתנועת נוער יהודית, לכן כל החיים שלי שמעתי על הצבא, עד שלאחרונה פשוט הפסקתי את לימודי האוסטאופתיה בקולג' והחלטתי להגיע לארץ ולהתגייס. זה בער בי כל הזמן ופשוט רציתי לעשות את זה. בתנועת הנוער הציונית, בה הייתי, האווירה הייתה ציונית מאוד, השליחים, שהיו המורים שלי לעברית, היו כולם ישראלים שהגיעו אלינו לארבע או חמש שנים ולחמו כולם בצה"ל. כשסיימתי את הלימודים בבית הספר, שלושה חברים מהכיתה שלי התגייסו לנח"ל ואני מאוד שמח שעכשיו גם אני פה. להתגייס מבחינתי זאת אחריות, זה לתת את החלק שלי בדבר היפה הזה ובנוסף, אלה הדברים שלומדים לגבי החיים. ליד חברים שהתגייסו לצבא הרגשתי עדיין ילד, הרגשתי שהם כבר היו בוגרים יותר. שיעורי החיים, הלמידה על עצמך, להיות חזק יותר מבחינה מנטלית, כל אלה סיבות שהביאו אותי להתגייס".
איך הסביבה הקרובה שלך הגיבה להחלטה?
"המשפחה והחברים שלי מהקהילה היהודית חשבו שזה רעיון טוב והיו מצדם תגובות טובות. מהחברים הלא יהודים זכיתי לתגובות פחות טובות, הם לא הבינו למה, ואחד מהם, חבר טוב, אפילו ניסה לשכנע אותי לא לעשות את זה. מבחינתו זאת הייתה החלטה מאוד מוזרה שהוא לא הבין. הוא לא הבין למה צריך ללכת למקום שיש בו מלחמות ובעיות ואולי אפילו להסתכן בלקחת חיים של מישהו. אני גדלתי לזה ומבין את האחריות. ההורים שלי חשבו שזה יכול לעשות לי הרבה טוב. אמא כמובן פוחדת, כי היא אמא, אבל גם היא תומכת בי".
איך השירות הצבאי עד עכשיו?
"בפעם הראשונה והשנייה כשעשינו מסדרי דגל, עמדנו בח' שלשות, הרמנו את דגל ישראל, שרנו את התקווה וזה מאוד ריגש אותי. עד עכשיו השירות הצבאי עובר סבבה, לפעמים קל יותר ממה שחשבתי ולפעמים יותר קשה. לפעמים קשה לי להסתדר עם חיילים מסוימים שלא מבינים אותי ואין להם מוטיבציה כמו שלי, לפעמים קצת קשה לי להבין את כל מה שהמפקדים אומרים, אבל בסך הכל החוויה טובה ואני עדיין חושב שהיה רעיון טוב לבוא".
למה אתה מתגעגע בחג בבלגיה?
"אנחנו לא דתיים, אבל חגגנו בבית את החגים היהודיים. היינו מגיעים לבית הכנסת בראש השנה, בכיפור ובחגים נוספים, עושים ארוחת שבת בכל שבת אצל סבתא ולראשונה בחיים שלי, כבר כל כך הרבה זמן לא הייתי שם אצלה".
מה אתה מרגיש לקראת ראש השנה?
"יש לנו משפחה מבריסל שמסתובבת בכל העולם, ובראש השנה ובפסח הם מגיעים במיוחד מהמקום בו הם שהו ואנחנו חוגגים יחד. בשנה שעברה פספסתי את זה כי הגעתי לארץ, כדי לחגוג עם בן הדוד שלי, שעשה עלייה לפני ארבע שנים והתגייס לגולני. זה בן דוד שאיתו גדלתי והוא כמו אח בשבילי. גם השנה לא אעשה איתם את החג וזה מעצבן כי אני אוהב להיות שם, אבל אין מה לעשות, יש דברים שצריך להקריב. מבחינתי, הכי כיף בחג זה באמת לראות את המשפחה הזאת, כי אני רואה אותם רק פעמיים בשנה. אני ובני הדודים שלי, שהם בערך בסביבת אותו גיל, שמחים מאוד לראות אחד את השני, אני מאוד אוהב אותם. זאת משפחה וזה חשוב. בגלל שאנחנו לא יודעים לגמרי את כל התפילות יש תמיד הרבה צחוקים מהטעויות, מתפללים חצי באנגלית חצי בעברית ונוצרת אוירה מאוד נעימה. אנחנו תמיד מביאים אליהם קינוחים מאנטוורפן ושוקולד מיוחד שיש רק שם, כי אנחנו מאוד אוהבים את זה והם לא אוכלים את זה הרבה. השנה אנחנו יוצאים מהבסיס ביום רביעי ואעשה את ארוחת החג ביחד עם הדודה שאני גר אצלה ועם בן הדוד שלי. אני עדיין לא יודע בדיוק מה היא תכננה. חשוב לי לומר, שבאופן כללי אני מאוד מרוצה ושמח על שהגעתי לכאן והתגייסתי".
חיבור למסורת בטיול לפולין
סמלת יוליה לוין בת ה-25, עלתה לארץ לבדה מליטא באוגוסט 2015. היא עלתה במסגרת גרעין צבר וגרה כיום במרכז הקליטה ברעננה. היא משרתת כלוחמת בפלוגת מצדה בגדוד רם, ובעלת תואר ראשון בעברית ובמזרחנות.
לוין גדלה לאב יהודי ואם נוצריה. בילדות רק ידעה שיש לה שורשים יהודיים אבל לא היה לה קשר למסורת היהודית. "במשפחה שלי לא ידעו על החגים ולא הכירו אותם אותם מכיוון שברית המועצות עד להתפרקותה אסרה לציין את החגים היהודים", היא מסבירה.
סמל יוליה לוין. צילום דובר צה"ל
בגיל 16 עברה יוליה לאנגליה, סיימה את הלימודים בבית הספר והתחילה ללמוד עברית ומזרחנות באוניברסיטה בלונדון. במסגרת לימודיה באוניברסיטה עשתה טיול לפולין, שם התחברה בפעם הראשונה למסורת היהודית, הדליקה לראשונה נרות שבת, ביקרה בבית כנסת והשתתפה בארוחת שבת. כשחזרה לביתה התחילה להתחבר לקהילות יהודיות. בשנה השלישית ללימודים השתתפה במשלחת חילופי סטודנטים עם האוניברסיטה העברית, אז גם ביקרה בפעם הראשונה בכותל, ביקור אותו היא זוכרת כמרגש מאוד. אז, היא מספרת, רצתה להפוך את המסורת לחלק מחייה בצורה רשמית והחליטה שהיא רוצה להתגייר ולעלות ארצה. "את ראש השנה חגגתי בפעם הראשונה אז בירושלים עם משפחה של חבר טוב שהכרתי כאן", היא מספרת, "זה היה מיוחד מאוד, האווירה, החום המשפחתי. אבא שלו ניהל את ארוחת החג לפי המסורת והסביר בדיוק מה כל דבר מסמל".
היא התגוררה בארץ בתקופת צוק איתן ואז התעורר אצלה הרצון להתגייס לצה"ל. "אני שמחה מאוד שהתגייסתי", היא אומרת, "השירות לווה אמנם בקשיים מסוימים, למשל, הפרשי הגילאים. אני בת 25 ומלבד המ"פ רוב המפקדים שלי צעירים ממני. מעבר לזה ישנם הקשיים הרגילים שיש ללוחמים ולוחמות בצבא, זה תפקיד מאוד לא קל, אנחנו עובדים מאוד קשה ואף פעם לא ישנים מספיק. לאורך כל השירות אנחנו תופסים קו באיו"ש. בנוסף, שאר החיילים חוזרים להורים בסופי השבוע ואני רגילה כבר מגיל 18 להיות עצמאית, שמבחינתי זה דווקא דבר חיובי. הצבא מפרגן ועוזר לי מאוד בביקורים בבית בליטא. אנשים בעולם לא יכולים בכלל לדמיין חוויה מהסוג הזה. אני מרגישה שאני מבינה טוב יותר את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל ושמחה מאוד שהגעתי לארץ והתגייסתי".
דרך התוכנית של גרעין צבר מחברים כל חייל למשפחה. לוין התחברה אטל משפחת ניומן מרעננה, איתה תחגוג גם את החג. היא מציינת כי בני המשפחה מגיעים לכל הטקסים שלה, מבקרים אותה בבסיס ומארחים אותה באופן קבוע לארוחות השישי וארוחות החג. "מאוד התחברתי למשפחת ניומן. אנחנו חברים מאוד טובים, הם עזרו לי בתהליך הגיור, פתחו בפני את הבית ונוצר בינינו קשר חזק שיישמר לאורך כל החיים", היא מסכמת.
