"איך ניתן להתאבל, לעכל את המצב ההזוי הזה?". קורין אלוש כותבת על אביה שמת מקורונה

הכל התחיל כמה ימים לפני פסח.

אמא התגלתה כחולת קורונה. היא אושפזה במאיר ואתה הגעת אלינו הביתה. אתה ואני היינו צריכים בידוד אז באת אלינו. מטעמי נוחות הכנסתי את הבעל והילדים שלי גם לבידוד. לא יכולתי להכניס אותך ואותי לחדר ולסגור את הדלת. בכל זאת, אתה בן אדם מבוגר בן 85, חולה אלצהיימר שדורש שיטפלו בו ברגישות (לצערי הממשלה שלנו לא חשבה על כל המקרים הקיצוניים כמוך, כשהיא הגדירה מי חייב בידוד). השארנו לך את החדר שינה שלנו למעלה עם שירותים ומקלחת רק בשבילך. כדי שתהיה בבידוד יותר הרמטי משה ישן בסלון, אני בחדר של הילדה. אבל באמת שהכל היה בסדר. משה ואני עלינו אליך רק עם מסכה וכפפות. הילדים לא עלו אף פעם. הם ידעו שהם צריכים לשמור על סבא. הכל היה בסדר. אפילו את ארוחת השבת אכלת בקצה המדרגות כשאתה שומע אותנו שרים למטה את שירי השבת שאתה כל כך אוהב. הכל התנהל על מי מנוחות.

קורין אלוש

בתחילת השבוע הרגשנו שמשהו לא בסדר. הנשימות שלך התחילות להיות יותר כבדות, וקראתי למד"א שיבואו לקחת אותך למאיר. כמה אירוני, אבל אמא בינתיים כבר שוחררה מבית החולים. היא הבריאה וניצחה את הווירוס. אתה נוסע לבד לבית החולים באמבולנס של מד"א. אני לא יכולה ללוות אותך. רשמתי לפראמדיק פתק עם השם שלך, מספר תעודת הזהות שלך , מספר הטלפון שלי ורשימת התרופות שאתה לוקח. התחננתי בבכי שידאגו שמישהו בבית חולים מאיר יעדכן אותי על המצב שלך כמה שיותר מהר. אושפזת במחלקת קורונה ג'.

פסח הגיע. חגגנו בלעדיך. אמא כן הייתה איתנו בחג, בזכות הקורונה. עוד צחקנו על זה שבזכות שנדבקתם בקורונה אנחנו עוד נחגוג את החג השני של פסח ביחד. כמה אירוני… אמא השתחררה בריאה כל כך מהר, למה שזה לא יקרה לך גם? במשך החג, וגם בשבת אחריו, המצב שלך היה יציב. החום עלה וירד אבל המצב שלך לא היה מדאיג במיוחד. כל הרופאים והאחים/אחיות דאגו לעדכן אותנו כמה פעמים ביום. אבל בזמן רגיל, אם היית מאושפז, האם הייתי עוזבת אותך לרגע ומסתפקת בעדכונים טלפוניים? הייתי ישנה איתך, מכירה כל איש צוות, מתעדכנת במצבך בלי סוף. האם הבנת שאנחנו לא איתך רק בגלל שמצבך (ומצבי) חייב בידוד? האם הבנת שלא עזבנו אותך? האם זכרת שאנחנו אוהבים אותך יותר מכל דבר?

ביום ראשון הכל הדרדר. הפכת בין רגע לחולה קשה, קשה מאוד. החמצן שהעבירו לך דרך המכשיר כבר לא הספיק לך. החום שלך עלה, המדדים היו גרועים. רופא התקשר אלינו בלילה כדי להכין אותנו לגרוע מכל. סליחה??? תעירו אותי בבקשה מהסיוט הזה! איך נכנסתי אליו? מתי? למחרת בית החולים מאיר אירגן מבצע על מנת שמהבידוד שלי אוכל לבוא עם אמא לבקר אותך בבידוד שלך, בבדידות שלך. לא רצינו לחשוב שזאת תהיה פרידה. נראית טוב, עור הפנים שלך היה ורוד, ענית על השאלות שלי, הבטחת לי שאתה חוזר הביתה. דיברת עם אחותך ועם הילדים והנכדים שלך בארץ ובחו"ל. בסוף המפגש, הרופא שאל אותי איך אתה מרגיש לפי דעתי. איך אתה נראה לי. ועניתי לו שאתה מתקשר, שהפנים שלך שלוות ושאתה נראה בסדר גמור. ואז הוא ענה לי: "אולי מבחוץ הוא נראה טוב, אבל מבפנים הוירוס עשה נזקים עצומים".

חזרנו הביתה שבורות, מרוסקות, אבל היתה לנו תקווה. ומפה המצב רק הדרדר. רצינו להנשים אותך במקרה קיצון למרות שזאת לא הייתה ההמלצה של הצוות הרפואי שטיפל בך. חשבנו שהגוף שכל כך טיפחת בספורט ובאכילה בריאה יתגבר על הוירוס הזה. אותו לילה, לאחר רגע קריטי במיוחד בו הכל היה מוכן כדי להנשים ולהרדים אותך, נס עצום קרה והמצב התייצב במגמה של התייצבות בגרוע אבל לפחות לא המשיך להדרדר. נכנסנו לחג השני של פסח בהרגשה של תקווה מסוימת. אפילו ההודעה שקיבלתי בשבע בבוקר ממנהלת המחלקה היתה חיובית ומלאה תקוות. לצערי, באותו יום ב-14:00 המצב הדרדר בפתאומיות. הנשימו והרדימו אותך. תוך 24 שעות נגמרת. שוב מבצע צבאי מלא ברגישות מהצד של הצוות הרפואי כדי להביא אותנו למיטתך, הפעם כדי להיפרד באמת. שוב חליפות מגן. בנשימה האחרונה שלך, אתה שומע את הנכדים שאומרים לך שלום בטלפון. העניים שלך כבר סגורות, הדופק שלך מגיע לאפס.

שמע ישראל!!!!!

הספקנו לצרוח על משרד הבריאות כדי שגם משה יקבל אישור מיוחד לצאת מהבידוד שלו ולהשתתף בלוויה שלך (הוא היה בבידוד כי הוא טיפל בך במסירות נפש לפני שאושפזת, הוא בכל זאת החתן שלך כבר 25 שנה), שוב חליפות מגן כדי להשתתף בלוויה שלך. הספקנו לשדר לוויה בזום בארץ ובחו"ל עם מעט נוכחים אבל מלא אנשים מאחורי המסכים שלהם, לשבת עליך שבעה, לצרוח שוב על משרד הבריאות כי באמצע השבעה הם מתקשרים כדי לדבר איתך (סליחה?? אתם מחוברים לעצמכם??). הספקנו לקרוא למד"א שיבואו לקחת מאיתנו דגימות. אחת הבדיקות חזרה חיובית ושוב אנחנו בבידוד.

כל כך הרבה דברים קראו בכל כך מעט זמן. איך ניתן להתאבל, לעכל את המצב ההזוי הזה? איך ניתן להמשיך עם חור כזה ענק בלב?

אני רוצה להודות לד"ר קיטאי, לד"ר הדרי, לד"ר יחיא, ללימור, ללאורה, לאולגה ולכל הצוות הרפואי של קורונה ג' במאיר שאין לי מושג מה השמות של כולכם. בזמנים אחרים הייתי יודעת… אני יודעת שטיפלתם באבא ברגישות, במסירות ובאנושיות שמגדירות את המקצוע שלכם. תודה על שיחות הטלפון עם המשפחה בארץ והמשפחה בחו"ל בשעות לא שגרתיות. אני לא מקנאה באף אחד מכם. תודה מיוחדת לאחות רדיד על "רגישות היתר" שלה ברגע של משבר ועל החשיבה שלה מחוץ לקופסא.

אבא, תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן.

קורין אלוש, רעננה.

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה