ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה. איפה הייתם כשרבין נרצח?

האובדן היה קשה מאוד

רוחמה הנדי, מנהלת בית הספר אופ"ק בהרצליה לנוער על הרצף האוטיסטי, נזכרת בילדותה ברמת אביב שם גרה בסמיכות למשפחת רבין

רוחמה הנדי. צילום פרטי

כמו בכל מוצאי שבת, גם ב-4.11.1995 ישבנו אני ומשפחתי בבית עם חברים קרובים. גרנו בזמנו בתל אביב, ובגלל שילדי היו צעירים התלבטנו אם לנסוע לכיכר או לצפות באירועים בטלוויזיה. ההודעה על הרצח הגיעה אלינו תוך דקות ספורות לאחר המקרה בטלפון מחברים שנכחו שם. אז עלתה התלבטות נוספת אם לנסוע לאיכילוב או להמשיך ולהיות צמודים לרדיו ולטלוויזיה. החלטנו שוב להישאר ובמשך כל הלילה, עד שאיתן הבר יצא עם ההודעה מטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב, היינו כולנו צמודים ואף אחד מאיתנו לא זז. חיכינו לבשורות טובות, אבל לבסוף קיבלנו את הנורא מכל. מאז ועד היום, בכל פגישה של החברים סביב חודש נובמבר, אנחנו מזכירים את האירוע הקשה. זה תפס אותנו במקום לא פשוט. למחרת ובמהלך כל השבוע ההוא כבר היינו עם הילדים בכיכר כדי להדליק נרות. מבחינתי האירוע היה מכונן גם ברמה האישית. גדלתי בתל אביב ומשפחת רבין היו שכנים שלנו. בקאנטרי בו שחיתי כילדה יצחק רבין שיחק טניס יחד עם דדו ופרס. מבחינתי רבין היה תמיד דמות להערצה והאובדן היה קשה מאוד.

במהלך השנים אני תמיד ממליצה לתלמידים שלי  להגיע לאנדרטה לזכרו בכניסה לבניין עיריית תל אביב ואנחנו באמת יוצאים לשם ביום השנה לרצח, מניחים פרח וחוזרים לבית הספר. בנוסף, אנחנו נוסעים למוזיאון במרכז רבין ברמת אביב גם עם התלמידים וגם עם המשפחה הפרטית. לדעתי, הוא מוזיאון חשוב מאוד בו צריך לבקר ולהיות על מנת להבין עד כמה היה האדם הזה ראוי ועד כמה צריך לשמר את מורשתו".

ילדי הנרות צילום ניר כפרי

רק כשהגעתי לארץ הבנתי כמה זה היה טראומתי

בזמן הרצח שיחק מאמן קבוצת הכדורסל בני הרצליה, מיקי גורקה, בקולג' בפלורידה ורק כשהגיע לארץ הבין מה באמת קרה כאן

בזמן רצח רבין שיחקתי במשחק כדורסל בקולג' בווסט פלורידה. שמעתי על הרצח רק יום לאחר מכן ובהתחלה חשבתי שמדובר בפיגוע אבל בשיחה עם אמא שלי, התברר לי שמדובר במישהו משלנו וזה היה מאוד מוזר בעיני. הייתי בהלם, זה היה מבחינתי דבר בלתי נתפס ולקח קצת זמן עד שבאמת עיכלתי את זה. למרות זאת, בגלל המרחק אני חושב שקיבלתי את זה מעט שונה מאיך שתפסו את המקרה פה בארץ. רק כשהגעתי לארץ, הבנתי כמה היה זה אירוע משמעותי וכמה טראומתי זה היה פה.

מיקי גורקה. צילום ניר קידר

אירוע כזה משפיע על החשיבה שלך, על החיים ועל ההימצאות שלנו כאן ברמה של הכוח שלנו יחד והחשיבות של היותנו יחד, ללא כל קשר לדעות פוליטיות או דעות שונות באופן כללי. תמיד אני אומר, שהדבר הכי חשוב בעיני הוא מה שבינינו לבין עצמנו. כולם מתעסקים במה שקורה סביבנו בעוד שאותי זה הדבר שהכי פחות מטריד בתור אזרח".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו

לא הייתי בטוח שאני מבין את המציאות טוב יותר מאשר ילד בן ארבע

מנהל מרכז המדעים בהרצליה, ד"ר מאיר אריאל נזכר איך בנו בן הארבע חשב שלוקחים את רבין למשטרה כאשר בעצם הביאו אותו לקבורה

ד"ר מאיר אריאל

"באותו יום, 4 בנובמבר 1995, הייתי בביתי. אשתי ואני היינו הורים צעירים, היינו טרודים בהכנות למקלחות, ארוחת הערב ולשינה. לא חשבנו ללכת לעצרת. לקראת השעה 22:00 החלו להגיע דיווחים ראשונים. עקבתי אחרי הבעות הפנים של אהרון ברנע ליד חדר המיון של בית החולים איכילוב. ניסיתי להבין האם המצב גרוע יותר ממה שמדווחים. בערוץBBC  שידרו את הסרט "טופ גיר". זפזפתי מדי פעם. כי לא יכולתי להמשיך ולצפות בערוצי החדשות. קצת אחרי 23:00  עלה איתן הבר והודיע בפנים חתומות: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה…" לא היה כל צורך להמתין להמשך. אני זוכר היטב את התחושה. חשבתי על שלושת הילדים שלנו (מאז נולדו עוד שניים) שהיו אז צעירים מאוד. שלושתם ישנו בשלווה בחדר אחד בדירתנו הקטנה. רגע סוריאליסטי. אתה יכול לבחור באיזו מציאות להאמין: בהרמוניה השקטה בתוך הבית או בתיעוד האלים המשודר בכל ערוצי הטלוויזיה.

למחרת הובל ארונו של רבין בקומנדקר צבאי מתל אביב לירושלים. הבן הגדול חזר מהגן וצפה עמנו במסע הארון. שאלתי אותו האם הוא יודע מה אנו רואים בטלוויזיה? הוא ענה בביטחון שכן: "לוקחים את רבין למשטרה". רציתי להסביר לו שזה לא בדיוק כך, אבל שתקתי. לא הייתי בטוח באותו יום שאני מבין את המציאות טוב יותר מאשר ילד בן ארבע".

יצחק רבין ז"ל. צילום AP

בפעם הראשונה הבנתי את חשיבות הדמוקרטיה

ממלאת מקום וסגנית ראש עיריית הרצליה, מאיה כץ, נזכרת בשיחה החשובה שניהלו הוריה לאחר רצח יצחק רבין

הרצח של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין ז"ל, הוא רגע מכונן בהוויה הישראלית, כזה שמשפיע עד היום על החברה, אירוע שנחרט בזיכרונו של כל אזרח במדינת ישראל, לא משנה מה הייתה השקפתו הפוליטית, גילו, דתו או מקום מגוריו. הרצח, ובעיקר זהות הרוצח, זעזע מדינה שלמה. קלות הדעת שבה אדם לוקח את חייו של אדם אחר בשל חילוקי דעות.

מאיה כץ. צילום עזרא לוי

אני זוכרת שהטלוויזיה הייתה פתוחה והחלו לשדר בחדשות את התמונות מהאירוע, ישבתי עם הורי בסלון והייתה שתיקה, הלם מוחלט השתרר בבית. להורי היה חשוב לקיים שיחה על מהותה של דמוקרטיה, על הזכות שלי ושל כל אחד לחשוב אחרת, להגיד את עמדתו ודעתו ובאותה הנשימה לכבד את מי שחושב אחרת ממך, מתנהג אחרת ממך. כי הבסיס הקיומי של כולנו הוא שכולנו בני אדם ומחויבים להתנהג בדרך ארץ אחד כלפי רעהו.

השיחה המשפחתית שקיימנו הייתה מאוד משמעותית מבחינתי, היא בעיקר סבה סביב נושא הסובלנות כלפי האחר, היכולת להקשיב וההבנה שכדי שזכותה של הדמוקרטיה תשמר, עלינו להקפיד תמיד לשמוע קולות נוספים משלנו.המשמעות של הרצח מבחינתי הייתה שבפעם הראשונה הבנתי לעומק את חשיבות הדמוקרטיה, את הכלים הניתנים בהליכים הדמוקרטיים כדי להוביל לשינוי נכון ואמיתי, את זכויות היסוד שלנו במדינת ישראל, הזכות לחופש על כל גווניו, ושאלימות היא אף פעם לא הדרך. הייתי אז תלמידה שבפעם הראשונה הייתה חלק מתהליך כל כך דרמטי במדינה שמשפיע עלינו עד היום. אני חושבת שבמקום מסוים השיחה הזו הובילה אותי ופיתחה אצלי את הסקרנות על תהליכי קבלת החלטות, על מגוון העמדות והדעות השונות, על הרצון לקחת חלק בתהליכים משמעותיים.

אני רוצה להאמין ולקוות שרצח מהסוג הזה לא יחזור על עצמו, שקיצוניות ככל שחלה סביבנו, לא תוביל לעולם לרצח נוסף. ועלינו כנבחרי ציבור מוטלת החובה הציבורית והאזרחית להוביל תהליכים של שיח מכבד. גם אם ישנן מחלוקות אידיאולוגיות, לכולנו מטרה משותפת: להפוך את מדינת ישראל והחברה הישראלית לטובה יותר.