"הייתי ספורטאי, אהבתי מאד לרכב על אופני הרים ויצאתי לרכב כמעט כל יום. הייתי יוצא מהרצליה ב' ורוכב באזור חוות רונית. באחד המקרים, בשנת 2004, כשהייתי בן 46, יצאתי לרכב אחרי שבוע שירד גשם. לא לקחתי את זה בחשבון, וכל המסלול הלך לי לאט, ולכן החלטתי לעבור דרך רשפון.
"הגעתי לצומת במושב, ומשהו בבמאי האישי שלי אמר לי לפנות ימינה במקום להמשיך ישר. הפנייה היתה מוסתרת בצמחייה גבוהה. רוכבי אופני הרים רגילים להוריד את הראש ולהרים, כדי לראות גם את פני הקרקע וגם את הדרך. פניתי, ואחרי הפנייה הורדתי את הראש. כשהרמתי, ראיתי לפני משאית שיצאה ברוורס. עוד הספקתי להגיד לעצמי 'מה זה הדבר הזה'. הייתי בטוח שאוכל לעצור ובאמת עצרתי, אבל בבת אחת, ואז עפתי קדימה עם הראש לתוך המשאית.
רוצים להישאר מעודכנים?
"מה שקרה הוא שהחוליות של חוט השדרה התכווצו ומעכו את חוט השדרה, ואני מוצא את עצמי מוטל על הכביש משותק בכל הגוף, בוכה וקורא 'למה לי, למה זה קרה דווקא לי'. ראיתי בדמיון את השחקן כריסטופר ריב קורא לי Join the clab. הגיע אמבולנס וניהלנו משא ומתן לאיזה בית חולים אנחנו נוסעים, קיבלנו יחד החלטה והתחלתי שיקום של תשעה חודשים. במהלך השיקום הצלחתי להגיע למצב שאני מזיז ביד אחת מרפק וכתף וזה מאפשר לי תנועה חופשית עם כסא גלגלים ממונע, אבל אין לי את הרגש באצבעות. וחזרתי הביתה.
דוד כהנא. צילום: ליאת קוטנר
"ההגעה הביתה עם מלווה שיבשה את כל מהלך חיי המשפחה. ברגע שיש מלווה בבית בני הבית מאבדים את הפרטיות האישית שהורגלו אליה. פתאום בני הבית לא יכלו להסתובב בבית כמו שהורגלו, כל הפרטיות נפגעת כשיש מלווה שנמצא בבית. הילדים היו אז בני 13 ו-17, וכשהפרטיות נפגעת אז הכל משתנה.
"בעקבות התאונה לא יכולתי לחזור לעבודה כארכיטקט. בת הזוג שלי טלי, גם היא ארכיטקטית, לקחה על עצמה את ניהול המשרד ואני באותו זמן לא עבדתי עד שהתביעה בביטוח הסתיימה, ואחריה מערכת היחסים בינינו היתה כזו שלא יכולתי לחזור לעבוד במשרד. זה הוביל בסופו של דבר להתפוררות של מערכת הנישואים, שבסופה הגעתי למסקנה שאני עוזב את הבית. זה לא שמישהו התייחס אלי לא טוב, אבל קיבלתי את ההחלטה להתגרש.
"חשבנו שאנחנו מספיק חזקים כדי להתארגן ולעבור את זה, אבל זה לא היה בדיוק כך. בדיעבד, אולי עשינו טעות ולא לקחנו איש מקצוע שיעזור לנו".
