מירי פנאן. צילום סדן הפקות אמנות
מירי פנאן. צילום סדן הפקות אמנות

"קיבלתי את המתנה הגדולה של האמנות, היא שמרה עלי"

דרך ארוכה עשתה מירי פנאן מאז עלתה ארצה עם "ילדי קפריסין" ועד להיותה אמנית רב תחומית בעלת שם שעבודותיה מוצגות ברחבי העולם. בין ברלין, לוזאן ווינה ישבנו אתה בביתה שבהרצליה לשיחה על אמנות, METOO והביוגרפיה האישית שלה

"במסגרת בה גדלתי אתה אמור להיות ממושמע, לא להביע דעה, ללכת בתלם. מייעדים אותך להיות מורה, להינשא בגיל 17, להוליד ילדים, לשרת את הבעל, וכשלא עושים את זה נוצרת בעיה".

את המילים הנוקבות הללו אומרת האמנית מירי פנאן בשלווה גמורה כשהיא יושבת בניחותא על ספה במרפסת המאווררת בבית שבהרצליה. אני תופס אותה יום אחרי שחזרה מלוזאן שבשוייץ, שם הציגה את יצירותיה בתערוכה בינלאומית גדולה אליה הוזמנה, "ארט לוזאן" (Art lousanne), וימים ספורים לפני שתטוס לווינה, שם הוזמנה להציג  בתערוכה נוספת. בחודש שעבר הציגה מיצירותיה בברלין, וכבר הוזמנה לתערוכת "ארט באזל" ב-2019. היא הציגה כמה וכמה פעמים בגלריה העירונית בהרצליה, וכמו כן בעין הוד ובגלריות רבות ברחבי הארץ.

"תערוכת ארט לוזאן היא אחד מאירועי האמנות החשובים כיום בעולם האמנות", מסבירה יועצת האמנות מיכל סדן. "אם מירי לא היתה טובה, היא לא היתה שם, ולכן היא הוזמנה לתערוכות הגדולות בחו"ל. היום בעולם האמנות מחפשים את השונה, ומירי מציירת מחוץ לקופסה. יש לה טביעת אצבע ייחודית משלה. מירי היא מסוג האמנים שמזהים אותם מיד כשרואים את היצירות שלהם, כמו אנדי וורהול, רוי ליכטנשטיין או ואן גוך, שמיד מכירים את הסגנון והאמנות שלהם. היא מציירת את הנשים עם השמלות, במשיחות מכחול עזות, בצבעי שמן, בתלת ממד, וזה שלה, זה הסגנון הייחודי שלה.

מירי פנאן. צילום: סדן הפקת אמנות

מירי פנאן. צילום: סדן הפקת אמנות

"מבחינה אמנותית, מירי נמצאת במקום הנכון ובזמן הנכון. עד כדי כך היא עוררה עניין בגלל שהיצירה שלה נוגעת בקמפיין METOO, שהטלוויזיה בשווייץ בחרה בה לכתבה, וזה מתוך מאות בניינים ואמנים שהציגו בתערוכה. היא קולעת את האמנות שלה לעולם של 2018. היא לא מציירת אישה עם שמלה חמודה אלא מעבירה רגשות אנושיים".

הכניסה לביתה של מירי פנאן, המרפסת בה אנו יושבים וכמובן הבית פנימה עמוסים בציורים ופסלים שיצרה, ומכנסי הג'ינס הקרועים שלה מכוסים כתמי צבע ("אני מנגבת את הידיים במכנסיים תוך כדי העבודה", היא מתוודה).

היא אמא לשלישייה שנולדה לפני ארבעים שנים וסבתא לשבעה נכדים. מוצא משפחתה מאלג'יר, וכשהיתה בת שבוע, ב-1947, עלתה עם משפחתה לארץ. הבריטים לכדו את הספינה והגלו את המעפילים לקפריסין, ומאוחר יותר באותה השנה הגיעה עם משפחתה לארץ, במה שכונה "עליית קפריסין" או "ילדי קפריסין". הציורים, הפסלים והפסיפסים הססגוניים, כולם מעשה ידיה, מכניסים הרבה צבע לבית המואר.

"אני מציירת הרבה מאד שנים, מאז שאני זוכרת את עצמי, מבית הספר, לאורך כל הדרך", מספרת מירי פנאן. "באתי מרקע מסורתי. למדתי בבית ספר דתי באזור המרכז, עם הפרדה בין בנים לבנות. ציירתי דברים שהתאימו למסגרת בה חייתי. כשהתבגרתי קצת, התחלתי לפסל, וזה היה מאד קשה, כי כתוב שלא תעשה לך פסל ומסכה. הרבה שנים לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה של פיסול פנים. לצייר כן, לפסל לא. זו המוחשיות של הפסל, כאילו אתה סוגד לו. כמובן שבסביבה המסורתית בה נמצאתי לא ראו את זה בעין יפה, כי מה פתאום שאעסוק באמנות".

"לפני גיל 18 בחרתי בדרך חיים שונה. יצאתי מהבית ועברתי לתל אביב החילונית. עזבתי את הבית כי סירבתי להינשא בגיל צעיר ולהשתדך לבן זוג, ובמיוחד לבן זוג מהמגזר הדתי, וזאת בשעה שכבר התחילה להתגבש אצלי ההכרה שאני לא רוצה להישאר במגזר הזה. ניצבו לפני שתי אפשרויות: או להשתדך לבן זוג דתי, או למצוא את דרכי בעולם אחר. בחרתי לעזוב את הבית. מלכתחילה הייתי דעתנית, הייתה לי דעה וידעתי מה אני רוצה לעשות ואיך אני רוצה לחיות את החיים שלי. מבית דתי ומסגרת אמונית עברתי לאורח חיים חילוני לחלוטין. הקשר ביני לבין המשפחה ניתק.

מירי פנאן צילום דני כיתרי

ציור של מירי פנאן. צילום דני כיתרי

"הייתי צריכה לדאוג לעצמי לכל: לשכור דירה, כלכלה, וגם לשמור כסף בצד לאמנות. הקושי העיקרי היה הבדידות של העיר הגדולה, ומי ששורד את הבדידות שורד את הכל. היום אני אומרת מפורשות שהאמנות הצילה לי את החיים. אז לא הכרתי אנשים, לא הכרתי אף אחד. הבדידות הייתה קשה מאד ואני מסכימה עם אלה שאומרים שהבדידות הורגת. המזל שלי היה שהיו לי עפרונות. צבעים עוד לא יכולתי לקנות, הם היו יקרים לי באותו הזמן. ברגעים הכי קשים, בבדידות ובגעגועים הביתה ובמחשבות על הצעד שקיבלתי, היו לי את העפרונות, ורשמתי. מאוחר יותר גם הוספתי את הפחם. רק לפני כמה שנים השתחררתי מכתיבה בעיפרון, ועד היום אני אוהבת לכתוב בו. אני רואה עיפרון ומחייכת. כל השנים האלה, כשאתה לא מכיר אף אחד ועד שאתה בונה את החיים שלך, הייתי יושבת ורושמת. רשמתי המון, שמתי עיפרון בתיק וכל פיסת נייר שנפלה לי ליד, מיד רשמתי עליה. זה גירש את המחשבות על כך שהתנתקתי מהעבר שלי.

והקשר שלך עם עברך השתפר עם השנים?

"זה השתפר מתוך הבנה שאני לא אוכל לשנות אחרי שהוריי ילכו לעולמם ואני אשאר עם השאלה למה ולמה ולמה. ידעתי מה אני רוצה. במגזר שממנו באתי זה לא ממש משנה מה את רוצה. מכתיבים הכל, מה שלא עושים לבנים. אבל לימים, כשנישאתי, יצרתי קשר עם הוריי והזמנתי אותם לחתונה וככה חודש הקשר. אבא שלי לא כל כך זכה אבל אמא שלי היתה סבתא נהדרת. הפצע מגליד אבל לא נרפא. אני לא חושבת על זה כי אני כל הזמן עסוקה".

אבל את עסוקה בדיוק בגלל הפצע הזה, בגלל הרקע שממנו באת ושאותו עזבת. האמנות שלך נובעת משם.

"בוודאי, אין שאלה, אבל אני לוקחת את זה לצד הטוב, למה שזה נתן לי. אני מראה את העוצמה שלי. אני מציירת נשים על קנבאסים גדולים, והן חזקות ודומיננטיות. אני מרצה לעתים לפני נערות בסיכון שיצאו מהבית או נאספו מהרחוב. זו חוויה מטלטלת. סיפרתי להן את סיפור חיי כי רציתי להוכיח להן שאפשר אחרת וניתן להתגבר על המכשולים, אם מתמידים, וגם אם נופלים אז קמים וממשיכים. הן היו קשובות, שאלו אותי שאלות. זה לא היה לי קל כי זה החזיר אותי לתקופות שמחקתי מחיי".

מירי פנאן צילום דני כיתרי

מירי פנאן צילום דני כיתרי

 

איך התקדמת להיות אמנית שמציגה ברחבי העולם?

"אחרי שלמדתי אופנה, פתחתי מפעל קטן ברחוב השוק בתל אביב לחולצות נשים, והיתה לי הצלחה מסחררת. העובדה שידעתי לרשום עזרה לי מאד בתחום האופנה. וכל השנים המשכתי לצייר וללמוד ולהתפתח. התחלתי להציג לפני 15 שנים בערך, אז היה לי כבר גוף עבודות רציני. ציירתי את החיים שלי, את מה שרציתי להראות מהם".

ואת מבטאת את זה ביצירה שלך, שכמו שאמרת נובעת מהביוגרפיה שלך, מהבית ממנו יצאת.

"אני מציירת נשים חזקות, שורדות. בעקבות קמפיין METOO ציירתי תמונה של אישה שאומרת 'בי לא נוגעים, אותי לא מגרשים, אני כאן, אומרת את מה שאני חושבת'. ציירתי אותה אפריקאית, שחורה. אז אתה מבין עד כמה לא התאמתי למקום שהייתי בו?"

מירי פנאן בסטודיו בביתה צילום ירון ניר

מירי פנאן בסטודיו בביתה. צילום ירון ניר

אנחנו יורדים לסטודיו, שם היא מציירת על הרצפה המוכתמת היטב. הקירות מכוסים ציורים ופסלים ומירי מספרת שהיא מרבה לצייר נשים והן תמיד בתנועה. רצות, הולכות, לא סטטיות, לא פאסיביות, תמיד בפעולה. "אם לא הייתי חזקה, לא הייתי שורדת", אומרת מירי. "את אורח החיים הקודם שלי מחקתי. החלטתי שמהמקום הכי נמוך שבו נמצאתי אני רק עולה. יש לי את הכוח כי ידעתי מה אני רוצה. קיבלתי את המתנה הגדולה של האמנות, היא שמרה עלי".

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר