“החוויה הראשונית שלי מהתיאטרון היא כשהייתי ילד בן 10. הלכתי לראות הפקה של אח שלי, שלמד בתיכון הראשונים. הם הציגו את המחזמר “אחים בדם” כחלק מהפקה של מגמת המוזיקה. אני זוכר את עצמי בתור ילד יושב על הכיסא באולם ומתרגש מההצגה, בוכה ומסתיר את הדמעות מההורים שלי”.
18 שנה עברו מאז אותה הצגה שהותירה עליו רושם חזק, ועופרי ביטרמן, תושב הרצליה, כבר עמוק בתוך החלום שהתגשם – להיות שחקן. מי שהתפרסם בעקבות תפקידים בסדרות טלוויזיה (“כיפת ברזל” ו”כדברא”), ובתיאטרון בית ליסין (“הזוג המוזר הגירסא הנשית”, “ההצגה חייבת להיגמר” ו”מלך הכלבים”), קיבל בסוף השבוע שעבר חותמת נוספת על איכויות הבמה שלו – אבל כזו שדורשת גם להמשיך ולקיים – כשזכה בפרס התיאטרון כשחקן המבטיח של השנה.
ביטרמן, בן 28, סיים את לימודי המשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין בשכונת התקווה רק לפני שנה וחצי. הוא התחיל את דרכו במגמת התיאטרון בתיכון היובל בהרצליה והמשיך בלהקת על הבמה הרצליה – התיאטרון העירוני הרצליה בניהולו של יניב גוטוירט.
זכית בפרס התיאטרון לשחקן המבטיח של השנה. איך התחושה לזכות בפרס הזה? ציפית לזה?
“אכן זכיתי. החברים והסביבה מאוד פירגנו לי וגם המועמדים שהיו מסביבי ולא זכו. לא ראיתי פרגון כזה מחמם לב כמו שקיבלתי. אני לא לוקח את זה כמובן מאליו. מבחינתי, הזכייה בפרס הייתה מתנה וכוח להמשך אחרי שנה אינטנסיבית מאוד. בדיוק סיימתי את הלימודים בסטודיו של יורם לוינשטיין בשכונת התקווה, בדצמבר 2016. שם עשינו הפקת סיום של מחזמר שנקרא צ’פלין ומשם ישר הגעתי לבית ליסין להחליף את אבי גרייניק ב’אילוף הסוררת’, ומשם המשכתי לעוד הצגה, ‘ההצגה חייבת להיגמר’, ואז ‘מלך הכלבים’. תוך כדי גם השתתפתי בצילומים לשתי סדרות – 'כיפת ברזל' ו'כדברא' העונה השנייה”.
איך התחילה האהבה שלך למשחק?
“כילד, הייתי בכלל בחוג טיסנאות כי אני מאוד אוהב דברים טכניים ולעבוד עם הידיים. בחטיבה בחרתי במגמת תיאטרון כי החברים שלי בחרו במגמה הזאת, ובכלל לא חשבתי שיום אחד אהיה שחקן. לא ראיתי את עצמי באופק הזה עד שנכנסתי ללהקה. מסתבר שזה בער בי. יום אחד הגיעו מלהקת על הבמה בהרצליה, בניהולו של יניב גוטוירט, וחיפשו שחקנים לאיזושהי הפקה. ניסיתי להתקבל ומשם זה התגלגל. הייתי בכיתה ט’ וכל היתר בכיתות י’ עד י”ב ובכל זאת הכניסו אותי. בהתחלה הייתי פותח וסוגר להם וילונות, העיקר להיות בלהקה. כמובן שאת הטיסנאות נטשתי. שם התוו לי את הדרך ההתחלתית במשחק. הייתי שם מהחטיבה, ותוך כדי הצבא וגם אחר כך בתור בוגר הלהקה השתתפתי בהצגות ילדים.
“בצבא הייתי מפקד טירונים והייתי אמור לשחק ב”התגנבות יחידים” של דובר קוסאשווילי ואז פרץ מבצע עופרת יצוקה וביקשתי לצאת לדחיית שירות לחודשיים לצילומים ולהשלים את זה אחר כך ולא אישרו לי. אז נאלצתי לוותר. באיזשהו מקום אמרתי לעצמי שאם החיידק נמצא שם הוא יחזור אחרי הצבא”.
עופרי ביטרמן צילום עזרא לוי
ההורים תמכו?
“ההורים תמכו בי כל הזמן ואמרו לי ‘מה שעושה לך טוב אז תעשה’. הגישה שלי הייתה תמיד שלא לראות בקושי במציאת עבודה ופרנסה מכשולים. אנשים אומרים לי תמיד שקשה בתיאטרון אז אני תמיד עונה להם שלהיות עורך דין זה גם לא קל ואתה לא הופך ישר להיות עורך דין על עם פרנסה והרבה עבודה. זה לוקח זמן, כמו כל דבר. אבל אם בראש שלך אתה לא מציב לעצמך את המכשול הזה, ולא אומר לעצמך ‘אני לא אצליח’, והולך עם זה בכל הכוח – אתה תצליח. כמובן שאף פעם לא נחים ותמיד צריך לחפש את האתגר הבא”.
שאפת לשחק בסדרות טלוויזיה?
“אני מודה שתיאטרון יותר מדבר אלי. אני לומד המון מהטלוויזיה. המשחק שם הוא שונה וחדש לי. מבחינתי, השילוב הזה הוא הכי טוב. ההצגות בתיאטרון הם משהו שאתה חי כל ערב מחדש ואילו ההפקות לטלוויזיה הן חד-פעמיות, אתה חי מאודישן לאודישן. זה מבחינתי שילוב מדהים. ככה נראו החיים שלי בשנה וחצי האחרונות”.
אתה מתכוון להמשיך לשלב תיאטרון וסדרות טלוויזיה?
“כן. טלוויזיה זו לא עבודה קבועה זה בעיקר ללכת לאודישנים ולקוות שתתקבל.יש כרגע הפקה על הפרק שאני עוד לא יכול לדבר עליה”.
מה הוביל אותך להחלטה ללמוד משחק ולהיות שחקן?
“יש איזה ריגוש. זה כמו לעלות לטיסה. ברגע שהמטוס המריא אתה אתה כבר לא יכול לרדת. ברגע שאתה עולה על הבמה אין אחורה פנה, ואתה לא יכול לעצור את ההצגה. יש משהו בז’אנר הזה שהוא נושם ודינמי כל הזמן. כלומר, אתה כל הזמן מתחבר מחדש לדמות וזה מוציא ממך משהו חדש ושונה כל פעם שאתה עולה לבמה. כשאני שומע את קולות הצחוק של הקהל מהצעיר ביותר ועד המבוגר ביותר זה ממלא אותי בשמחה ומזכיר לי למה בחרתי במקצוע הזה. אני משחק בהצגה ‘מלך הכלבים’ את הכלב בוריק ותפקידים נוספים. במחזה אני מפעיל בובה של כלב וזה מדהים לגלות עד כמה הקהל יכול להתרגש מהכלב, שהוא בעצם בובה. אני מצליח באמצעותו לגרום לאנשים להזיל דמעה ולצחוק. כשאתה רואה את זה אתה אומר לעצמך שהז’אנר הזה עובד. אני מבין שבעזרת שפה שונה שלא רגילים אליה ביומיום אני מצליח לגעת באנשים. זה תפקיד מאתגר שאני גאה בו”.
מה לקחת איתך ממגמת התיאטרון בתיכון היובל ובלהקת על הבמה?
“הרבה כמובן. הלהקה במיוחד גרמה לי להיות חרוץ. שום דבר לא ניתן לנו על מגש של כסף. בכל הפקה עשינו הכל: מבניית התפאורה, צביעת מקלט, החזרות ועד ניקיון המקום. כך למדנו לכבד את המקצוע והמקום שבו אנחנו עובדים, כמו בית. אותנו לימדו בעיקר להיות מקצועיים. איך שמתנהל חדר החזרות ומאחורי הקלעים – כך נראית ההצגה בסוף".
ואצל יורם לוינשטיין?
"שם התנדבתי עם קבוצת נוער והעלנו הפקת תיאטרון. דרך ההפקה הזאת נחשפו המשתתפים לעולם התיאטרון והרגשתי שאני מעביר להם את הערכים שאני חונכתי עליהם ואולי אפילו את האהבה למקצוע”.
רוצים להישאר מעודכנים?
מה היית ממליץ לצעירים שחולמים להיות שחקנים?
“אם בא לכם על זה – פשוט לעשות את זה, לא להציב קשיים ולא לפחד להיכשל. לכו על הבחירות שלכם עד הסוף ומקסימום יהיה בסדר. תמיד תגיד לעצמך מקסימום אני אקבל את התפקיד. אני חושב שהדבר הכי חשוב, ואני חושב שזה די קורה פה בהרצליה, זה ללכת ולראות הצגות בתיאטרון מגיל צעיר. אני חושב שהכל מתחיל בחינוך לתיאטרון. אם מרגע הכניסה לאולם כולם יכבו את הטלפון ויהיו כל כולם בתוך ההצגה הם יחוו אותה אחרת, יוכלו להישאב אליה וליהנות ממנה”.
וטיפ לשחקנים בראשית דרכם?
“לנשום. אנחנו לפעמים שוכחים לנשום בכל המירוץ הזה של החיים וזה מתבטא לפעמים על הבמה. ברגע שאתה נושם על הבמה אז דברים קורים אחרת. אתה מקשיב יותר, ערני יותר ומאפשר לדברים לקרות באמת על הבמה. אתה יכול כל הזמן להיכנס ללחץ ולתהות באיזו הפקה הבאה אני אשתתף ומה יהיה אם לא אשתתף ואז מגיע גם הלחץ הכלכלי, אבל זה לא יוביל אותך לשום מקום. אני חושב שלמדתי לנשום בשלב מסוים מהניסיון, מהזמן במה, מהלחץ שיש בלימודים ומהשחקנים הוותיקים שעובדים איתי”.
עופרי ביטרמן (מימין) ב"מלך הכלבים"
צילום רדי רובינשטיין
כתושב הרצליה, מה אתה חושב שמצבה של העיר מבחינת תרבות? מה היית משנה או מוסיף?
“אני חושב שהתיאטרון העירוני צריך להיות תיאטרון יוצר, כמו למשל בחיפה, ולא רק מרכז ללימוד משחק, ולאפשר לבוגרי בתי ספר למשחק להניע את המקום כתיאטרון לכל דבר. כדאי שהתיאטרון העירוני יפיק חומרים מקוריים שאותם יעלו שחקנים מקצועיים בוגרי בתי ספר למשחק, ושלא יהיו רק הצגות קנויות. אין סיבה שהעירייה לא תקצה לכך המשאבים. יש ביקוש רב להצגות תיאטרון לילדים ונוער, והאולמות בזמן פסטיבל להצגות ילדים בחנוכה היו מלאים. צריך למנף את זה, ואני בטוח שאם יתנו את האפשרות להתפתח יהיו עוד הצגות מלבד הצגות לילדים".
לא מעט צעירים עוזבים את הרצליה לעיר הגדולה תל אביב. מה משאיר אותך בהרצליה?
“אני גר עם אמא וכרגע טוב לי. לגור בתל אביב זה באמת יכול להיות נוח מבחינת קירבה לחזרות בבית ליסין אבל כרגע אני חושב פעמיים כי המטרה שלי היא בין השאר לחסוך כסף”.
מה הרצליה יכולה להציע לצעירים כדי שיישארו בעיר?
“אני חושב שהרצליה מאוד פונה לצעירים בזמן האחרון. בשנים האחרונות נפתחו פה ברים במרכז העיר, התחבורה הציבורית והכבישים השתדרגו ויש תנופת בנייה וצעירים שמתחילים לחזור לעיר. השתנו הרבה דברים לטובה”.
מה התכנונים העתידיים? סדרות חדשות? הצגות? סרטים?
“יש הצגה חדשה שכרגע אני לא יכול להגיד את שמה והיא בתכנון בטווח הרחוק בבית ליסין. אני כרגע באודישנים לכל מיני סדרות וסרטים”.
לאיזו דמות ששיחקת אתה הכי מתחבר? איזו דמות ששיחקת הכי איתגרה אותך?
“שאלה קשה. לכלב בוריק ב”מלך הכלבים”. לשחק חיה מוציא ממך דברים אחרים לגמרי. אני מביע את כל הרגשות ואת כל הטקסט דרך סאונד, קולות של נביחות, יללות ותנועות גוף. זה נחמד כי אתה קולט שאתה לא צריך להביע כל דבר במילים. זה הצריך הרבה שעות של חזרות מול המראה ולראות מה עובד על הקהל. בעבודה עם בובה בתור שחקן אתה צריך להוריד מהאגו שלך, לדאוג לכך שהמבטים של הקהל יתמקדו בבובה ולא בי”.
מה אתה עושה להנאתך בזמנך הפנוי כשאתה לא על הבמה או מול המצלמה?
בזמני הפנוי אני עוסק בגרפיקה. זה התחיל כשהייתי צעיר יותר והייתי בונה את התפאורה ומעצב את הפליירים של ההצגות. אני גם מעצב מנורות מבטון. פעם בשבוע אני לומד סטפס. אני גם מאוד אוהב לבשל ולהמציא דברים חדשים במטבח”.
מה החלום שלך?
“לחיות את הרגע. אני לא שם לעצמי גבולות”.
