איזבלה ארד. צילום עזרא לוי
איזבלה ארד. צילום עזרא לוי

"מה החלום שלי עכשיו בגיל 71? להיות שחקנית"

איזבלה ארד- יהוסף החלימה כבר שלוש פעמים ממחלת הסרטן וכיום עוברת טיפולים כימותרפיים בעקבות סרטן במוח. היא התגרשה מאבי ילדיה ונישאה לו שוב לאחר 25 שנות פרידה, ובחודש שעבר היא השיקה ספר מדע בדיוני לילדים ונוער

לפני כחודש השיקה איזבלה ארד-יהוסף, בת ה-71 מהרצליה, את ספרה הראשון, בז’אנר המדע בדיוני לילדים ונוער. ארד-יהוסף, שתמיד אהבה לכתוב, היא אם לשלושה וסבתא לשלוש נכדות, ומודה שללא עזרת ילדיה הספר לא היה יוצא לאור. הבן הקטן שלי, גדי, שמתגורר בסין, מימן את הספר, הבת הגדולה, טל, הייתה אחראית על הגרפיקה והבת האמצעית, דפנה, עיצבה את הכריכה. “בזכות הילדים שלי הספר קיים”, מספרת ארד- יהוסף, “הבן שלי שילם 16 אלף שקל וזה עוד זול יחסית, בזכות זה שהבת הגדולה שלי הייתה אחראית על הגרפיקה והבת האמצעית עיצבה את הכריכה. הילדים שלי ואני מאוד מאוד מחוברים. בכל יום שישי כולנו מנהלים שיחה משותפת, כל אחד מביתו, עם גדי שבסין”.

ב-20 שנה האחרונות ארד-יהוסף עובדת כמתרגמת אבל כבר כילדה גילתה את האהבה שלה לכתיבה. “בגיל תשע כתבתי יומנים והמשכתי לכתוב אותם עד שהתחתנתי”, היא אומרת, “אני לא יודעת למה התחלתי לכתוב אבל הכתיבה תמיד בערה לי בעצמות. כשהילדים שלי שמעו שאני רוצה לכתוב ספר הם היו אדישים לגמרי. הם אמרו שהם ידעו תמיד שאני אעסוק בכתיבה. הבן שלי מאוד עודד אותי, הוא אמר לי להמשיך לכתוב, ואם הבן שלי אומר לי להמשיך לכתוב אז אני ממשיכה. בגיל 40 מגדת עתידות אמרה לי שאני אכתוב ספר, אבל כתבתי אותו רק בגיל 70. בין השנים 2014-2013 התחלתי לגבש את החומר לספר. היה לי את הבסיס בראש, את הדמויות ואת המסגרת של הסיפור ואז התחלתי להוסיף פרטים. זה זרם ממני פשוט. רציתי שזה יהיה ספר נקי, בלי סקס, מלחמה ומחלות. רציתי לכתוב ספר שכיף לקרוא ושלא יהיה חשש להורים שהילדים שלהם קוראים אותו. בחרתי בספר לילדים ונוער כי אני מתחברת לילדים מהנשמה ומהלב”.

על מה הספר?
“כוכבת הספר היא ילדה בת 12 שקוראים לה נינה. היא גרה עם המשפחה שלה בכוכב מגורים אחרי שכדור הארץ נהרס. כשהיא מגלה שאבא שלה טס פעם בחצי שנה לכדור הארץ כדי לבדוק אם חל שינוי, היא מתגנבת לחללית וכולם מחפשים אותה אבל היא בינתיים נרדמה. הם מגיעים לכדור הארץ ומגלים שיש להם אורחת שהתגנבה. אז אבא שלה אומר לה ‘טוב נו את כבר פה, אבל תישארי בפנים’. היא נשארת בתוך החללית ופתאום היא שומעת צלילים והיא רואה חוצן שנראה כמונו רק העור שלו בצבע לילך ומשם מתגלגלים הדברים”.

איך היו התגובות לספר?
“האנשים שבאו להשקה של הספר מאוד פירגנו לי, הם כולם חברים טובים. הספר מופץ גם כספר דיגיטלי ב-20 שקלים. בעיקרון אני צריכה למכור את 450 הספרים שנותרו לי. בפעם הבאה אני אוציא 100 ספרים. הפעם עוד הייתי ירוקה בעניין”.

איזבלה ארד - הספר. צילום עזרא לוי

צילום: עזרא לוי

ארד-יהוסף הגיעה להרצליה מחולון לפני 43 שנה בעקבות נישואיה ומאז היא מתגוררת באותו הבית ברחוב קורצ’ק בעיר. מבעלה, ואבי ילדיה היא התגרשה לאחר 13 שנות נישואים ונישאה לו בשנית לאחר 30 שנה שהם לא היו ביחד. “התגרשתי אחרי 13 שנה כי אמא שלי נפטרה ביום הנישואים ה-13 שלי וראיתי בזה מסר אחרון ממנה”, היא אומרת, “הבעל שלי חזר בתשובה ונהיה חרדי. במשך כל הזמן הזה הוא לא היה בקשר עם הילדים שלנו וזה היה לי מאוד קשה. היו שנים שקיללתי אבל אחר כך כבר התרגלתי. כשבבית הספר של הילדים שלי אמרו לי למלא טופס והיה צריך למלא רק את שם האב. אמרתי להם ‘תחפשו אותו, תמצאו אותו ותחתימו אותו. למה אתם לא כותבים את שם האם?’. אחרי זה הם באמת הוסיפו את שם האם. למי שהוא היה חסר הכי הרבה זה לביתי האמצעית, דפנה. היא מאוד רצתה לשמור איתו על קשר. החיים קשים ועשיתי פשלות ושילמתי עליהן מחיר יקר מאוד. ב-25 שנה עשיתי כל טעות אפשרית”.

מתי הוא חזר לקשר עם הילדים?
“לאחר שהתגרשנו הוא התחתן שוב ואחרי 25 שנה עם אשתו היא נכנסה לניתוח, ממנו לא יצאה. זה שבר את המחסום. הבת שלי, דפי, עברה מדירה שכורה לדירה אחרת ושאלה אותי אם אכפת לי שאבא שלה יחתום לה על הערבות. אמרתי לה שלא אכפת לי ונפגשנו בשביל לחתום על הערבות. צחקנו ואז הוא אמר לי שהוא רוצה להתחתן שוב. אמרתי לו: ‘מה אתה נורמלי? לא הספיקו לך פעמיים?’. אז הוא אמר שהפעם הוא יעשה הסכם טרום נישואים וכל אחד יגור בדירה שלו וניפגש רק בשישי-שבת. בהתחלה צחקתי והוא היה רציני. הילדים שלי אמרו לי ‘אמא לכי על זה’. עשינו את החתונה ביום הכי גשום שהיה ב-2013. החזקנו ככה ארבע שנים וחצי ואז נמאס לי מהשבתות ביחד בגלל כל החוקים והמצוות. אמרתי לעצמי שאני אמשיך לשמור שבת אבל אני לא רוצה שהוא יבוא אליי בשבת”.

ונשארתם ביחד?
“באופן רשמי אנחנו ביחד. אנחנו נפגשים באמצע השבוע כשאנחנו נוסעים לבקר את הבת שלנו. הוא מגיע לאסוף אותי ואנחנו נוסעים לגן העיר ויושבים וצוחקים. סך הכל היחסים בינינו הם מאוד קורקטים ומאוד חבריים. הוא שינה הרבה ומתייחס אליי אחרת, למשל כשאני עושה את האומנות שלי אז הוא מה זה נשפך מכל הכיוונים ואומר לי שאני כישרון. בסיבוב הראשון שלנו זה היה בדיוק להיפך”.

אם תדברו עם ארד— יהוסף לא תצליחו להבחין כלל שבימים אלו היא עוברת את טיפולי כימותרפיה בעקבות סרטן שהתגלה במוחה, וזאת לאחר שהחלימה כבר משלושה סרטנים בבלוטת התריס. אם תשאלו אותה היא אופטימית מתמיד ולוקחת את החיים עם הרבה הומור. “במשך 10 שנים התמודדתי עם מחלת הסרטן בבלוטת התריס ובסוף היה הפינלה של הסרטן במוח”, היא מספרת, “עברתי שלושה ניתוחים, שלושה טיפולים ביוד רדיואקטיבי ושלוש פעמים בידוד. בדצמבר האחרון עברתי עוד ניתוח, הפעם בראש. זו לא חוויה משהו, אבל בסדר, עברנו. בגיל 60 התגלה אצלי הסרטן לראשונה. קמתי בבוקר והבת שלי שאלה אותי ‘אמא, מה זה כאן בולט לך בצד בצוואר?’ ואמרתי לה ‘אני לא יודעת מה זה אבל זה בטח יעבור’. אז עברתי לילה מאוד קשה וכשהלכתי לרופא למחרת אמרו לי שיעשו לי ניתוח. אחרי שעברתי את ההלם של ההודעה שיש לי סרטן אני עוד אמרתי להם שאני צריכה שהם ידחו את הניתוח כי יש לי תזות לתרגם. אז הפרופסור אמר ‘את יודעת מה נדחה את זה בחודש, זה לא כזה דחוף’. לא היו לי כאבים אבל הניתוח היה ארוך מאוד, תשע שעות. בלילה לפני הניתוח היה לי חלום שהפרופסור עומד ופותח ואומר ‘וואוו לא לזה ציפינו’ וזה בדיוק מה שהיה במציאות, הוציאו לי משם 14 גידולים. בעקבות זה יד שמאל שלי לא עולה כל כך למעלה. התמודדתי עם הסרטן בחיוך. היה לי משבר פה ושם אבל לא עקרוני. ביום ההולדת ה-70 שלי גיליתי שחטפתי סרטן במוח, כלומר מצאו לי גידול בראש. עברתי עוד ניתוח והילדים חשבו שהם כבר הולכים לשבת עלי שבעה. עברתי הקרנות וטיפולים כימותרפיים והשיער נשר לי, אבל זה הכל כסף קטן. אני מדברת ומתפקדת וגם עובדת כמובן. עכשיו אני עוברת טיפול כימותרפי פעם בחודש במשך חמישה ימים. אני מטיילת בין שני בתי חולים בשביל בלוטת התריס במאיר ובשביל המוח בבילינסון”.

הכתיבה עזרה לך להתמודד עם המחלה?
“אני מנהלת יומן וכותבת על החוויות שלי רק כשאני נוסעת לחו”ל והפעם האחרונה הייתה לפני שנתיים כשנסעתי לבקר את הבן שלי בסין. בניתוח האחרון מילאתי תשבצים”.

את כבר חושבת על עוד ספר?
“הבן שלי רוצה שאני אכתוב את תולדות המשפחה שלי ואני התחלתי לעשות זאת עד שהגעתי ליומן של אמא שלי שהיא כתבה אחרי השחרור מאושוויץ ועזבתי את זה. כל פעם הבן שלי מנסה לשכנע אותי לחזור לזה כדי שלא ילך לאיבוד אבל אני צריכה את הזמן שלי. זה לא פשוט לי. אמא שלי לא דיברה על השואה ואבא שלי היה מספר קצת. הוא סיפר שכשאמרו לו שהוא צריך להיות מוצא להורג אז הנאצי שכביכול אהב אותו, הרביץ לו בראש ואמר לו ‘תלך מפה’ וזה מה שהציל אותו, אבל היה לו פיצוץ בגולגולת. ההורים שלי לא היו מה שנקרא אנשים רגילים. הם היו רגילים לאותה תקופה אבל אני הייתי נורא רגישה. החינוך שלי ושל אחי היה מאוד ספרטני וכלל מכות. אני הערצתי את האדמה שאמא שלי דרכה עליה ולא יכולתי להגיד לה לא. כשאמרתי לה שקשה לי בבית הספר היא הייתה אומרת ‘לך קשה? את יודעת מה מה אני עברתי?’ ההורים שלי, שהכירו בגטו, השתחררו מהמחנות והתחתנו במחנה עקורים באוסטריה. אבא שלי היה שחקן כדורגל מאוד מוצלח של הכוח וינה. אמא שלי הייתה ציונית ונמאס היה לה שאומרים לה יהודיה מלוכלכת אז היא רצתה לעלות לארץ ישראל. אני נולדתי במחנה עקורים ובגיל שנה וחצי, בספטמבר 48, עליתי לארץ עם ההורים כשאמא שלי כבר הייתה בהיריון עם אחי”.

מה את זוכרת מהילדות בארץ?
“אני זוכרת את הילדות שלי כמאוד יפה. גרנו אמנם בחדר אחד בצריף בחולון אבל הייתה בו תמיד שמחה בין הילדים. כשהיינו צריכים תחפושות לבית הספר, הורי ישבו עם זוג חברים שלנו והם היו מכינים את התפאורה ואת הכל. הצריף שלנו היה תמיד שמח מאוד. הייתה לנו כלבה שקראנו לה לאסי והיה לנו עץ משמש גדול בחצר. גרנו בצריף עד שהייתי בת תשע ואז עברנו לגור בשיכון למפוני מעברות. היה לנו חדר וחצי עם מטבח ופינת אוכל וההורים שלי עשו קורס של מורי דרך לתיירים. אבא שלי הדריך על מונית ואמא שלי על אוטובוס. אמא שלי הייתה רצינית ואבא שלי היה שטותניק. דרך ההדרכות התחברו אלינו זוג של תיירים ממנהטן. הם שלחו לנו כסף ושיפצנו את הבית והוספנו עוד סלון ושירותים. שם גרתי עד גיל 25, כשהתחתנתי. ההורים שלי התגרשו אחרי 25 שנה, חודש לפני שהתחתנתי. לחתונה הם הגיעו בנפרד ורבו כל הזמן. היה נהדר. כשהייתי בת 19 ההורים שלי רבו ביניהם ואבא שלי אמר שאני הסיבה למריבות שלהם. אז אמרתי שאני אלך להתנדב בקיבוץ והתנדבתי בקיבוץ מרום גולן, כשחזרתי אחרי שנה שום דבר לא השתנה”.
איזה סגנון של ספרים את אוהבת לקרוא?
“אני תולעת ספרים. אני בוחרת את הספרים לפי סופרים שקראתי את הספרים שלהם ואהבתי. אני לא קוראת על מלחמת העולם השנייה כי זה עושה לי רע. אני גרה ברחוב קורצ’ק, לידי יש את רחוב אנילביץ ומשם הולכים לרחוב אנה פרנק. אני מוקפת בשואה. כשהייתי ילדה אהבתי את הסופרת דפנה דה מוריאה ובגלל זה קראתי לבת שלי דפנה”.

מה את אוהבת לעשות מלבד כתיבה?
“אני כבר חמש שנים הולכת לסטודיו של יולנדה בהרצליה בגן ראשל, שם אני יוצרת פסיפסים, פרפרים מזכוכית, תמונות עם חלוקי אבנים, וגם ציירתי על עץ והתעסקתי בקרמיקה”.
מה החלום שלך?
“מה החלום שלי עכשיו בגיל 71? להיות שחקנית. אני אוהבת נורא להופיע, רק תני לי קהל ואני ממש פורחת. כבר אמרו לי שאני צריכה לעשות סטנד אפ, זה גם אחר הכישרונות שלי. מה אני אעשה עם זה בגילי? אני מצחיקה אנשים. אבא שלי היה שחקן מבוזבז. אני ממש דומה לו. הוא היה מצחיק את החבר’ה שהשתחררו מהמחנות ומגבש אותם. הם היו עושים בתחתונים כשהוא היה מצחיק אותם נשים היו אומרות לו ‘אדם תפסיק אני עושה פיפי בתחתונים’”.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר