"אני זוכר את הכבשים שאבא שלי היה שוחט"
צילום בני גם זו לטובה
יהודה עמר, זוכה תכנית הריאלטי מאסטר שף, מתגורר בשנים האחרונות בהרצליה אבל לא שוכח את הילדות במושבה מגדל בה גדל. “אני זוכר את התקופה הזו בילדות שלי לא רק בגלל הסוכה עצמה, אלא גם בגלל הכבשים שאבא שלי היה שוחט. זה ממש חרוט אצלי, הטקסיות הזו שבכל חג סוכות היינו שוחטים כבשים. אני הייתי רק בן חמש או שש, וזה היה במגדל, איפה שגדלתי, ממש תקופה אחרת. לסבא שלי היה עדר כבשים ובכל שנה היינו שוחטים כבש, והיינו ממש קניבלים – שורפים את החלקים הפנימיים על האש ואוכלים על המקום.
אני זוכר שאבא שלי שמעון היה בונה איתנו את הסוכה ושזה היה אז ממש לבנות סוכה! זה לא היה כמו היום, שיש סוכה מוכנה והכל. נכון, כבר אז היתה לנו תשתית מוכנה מברזל, אבל היה צריך לחבר אותה ואחרי זה אנחנו היינו מצפים ומקשטים אותה. היינו ממש עושים את כל הטקסיות של החג, עם ברכות בסוכה ואירוח של המשפחה וישיבה בתוך הסוכה לאכול, עם סבא סבתא, אחים, דודים ודודות. היינו משפחה שמארחת ולא מתארחת. לצערי, לא ישנו בסוכה למרות שזו יכולה היתה להיות חוויה, לא? כיום אבא שלי מבוגר וקונה כבשים מוכנות, ומחלק לילדים, ואנחנו עושים רק את הברכות בתוך הסוכה. המשפחה ממש גדלה אז אנחנו אוכלים בתוך הבית”.
"היינו עוזרים לסבא לבנות את הסוכה מקרשים בצאת יום כיפור"
מעין דוידוביץ׳, תושבת הרצליה, היא גולשת אולימפית לשעבר. “האמת שאני באה מבית שמה שמאפיין את החגים זה פשוט עוד ארוחה משפחתית גדולה, בלי הרבה מסורת שנכנסת לתמונה. מסורת יותר מאפיינת את המשפחה מהצד של אבא שלי. נהגנו לחגוג את החגים, בעיקר עם סבא וסבתא מצד אבא, שהחגים היו מאוד חשובים להם. כילדה אני זוכרת שתמיד היינו מבלים את החג אצלם, עוזרים לסבא לבנות את הסוכה מקרשים בצאת יום כיפור בגינה של הבית שלהם, ובאים לאכול אצלם את ארוחות הערב. אני לא זוכרת כל כך מה אכלנו בסוכה, האוכל לא היה כל כך האישיו, אלא באמת החוויה של הביחד והבניה של הסוכה.
“לא נהגנו לישון בסוכה, אולי ישנו פעמים בודדות, חמשת האחים שלי ואני. ההורים של אבא שלי גרו במרחק הליכה מאתנו ובשנים האחרונות, מאז שההורים של אבי נפטרו, לא המשכנו את המסורת של לבנות סוכה. זה די עוד חג עם המון ארוחות משפחתיות ולא משהו מיוחד. היום אנחנו עושים ארוחות חג בבית של ההורים, אנחנו בדרך כלל 15 אנשים. כל סוכות היינו כל האחים, חוץ מאחותי הבכורה, משתתפים תחרות שייט של איגוד השיט בקיסריה שנקראת גביע סוכות, שם היינו מעבירים את רוב הזמן באימונים. היינו נוסעים כל המשפחה כל יום לתחרות, 25 דקות נסיעה מהבית.
"כבר שש שנים שאני לא משתתפת בתחרות הזאת ולפני שנה גם פרשתי מהספורט. התחרויות בארץ בשנים האחרונות לא היו חשובות, הן היוו אימון. בשנתיים האחרונות לא גלשתי כל כך, אין לי את החשק ויצא לי הכיף מזה, אבל מאמינה שמתישהו זה יחזור. אשמח לאמן בעתיד כתחביב ולא כמקצוע. אני כרגע יותר נהנית מהפלגה על סירות גדולות יותר. סיימתי לאחרונה לימודי תואר שני במנהל עסקים ובימים אלה התחלתי עבודה חדשה מחוץ לספורט, בחברת סטארט-אפ צעירה כמנהלת פרויקטים. זה לא שונה לגמרי מלעסוק בספורט כי גם בספורט צריך לנהל עוד הרבה דברים נוספים כדי להצליח, למשל טיסות, תקציב, תוכנית אימונים וכו’. בשביל להצליח מעבר להכל זה נדרשים גם המון אמונה ועבודה קשה ללא תירוצים ופשרות, שזה מאפיין דומיננטי בספורט וגם בעסקים, בטח בחברה כמו סטארט-אפ, שבאה לעשות משהו שלא נעשה מעולם”.
"למדתי אצל הרבנית ימימה תודעה חיובית בסוכה"
צילום גיא זלצר
מרינה גורביץ’ היא דוגמנית, פרזנטורית עונה חמישית ברשת ML ובעלת אתר חדש העוסק בדימוי עצמי, טיפוח ואופנה. “הגעתי לארץ בגיל 14 מרוסיה ואני מודה שהסוכה הראשונה שאני זוכרת היא רק מגיל 22. למרות שבטוח הייתי בעוד סוכות מאז שעלינו לארץ, אני משום מה מדחיקה את זה, כנראה שזה לא היה משהו כל כך חיובי לזכור. הסיבה שאני ממש זוכרת את הסוכה הזו, זה בגלל שבגיל 22 למדתי אצל הרבנית ימימה תודעה חיובית בסוכה, יחד עם גלית גיאת ועוד כמה בנות, ואני זוכרת את הסוכה הזו כי היא היתה ממש סוכה מושקעת. זה היה בבית שלה פה בהרצליה, וזו היתה סוכה מסודרת כהלכה, עם קישוטים ובדים יפים, סכך ופירות שירדו מהתקרה. זו היתה החוויה הראשונה שלי של סוכה מסודרת ואמיתית. בנוסף, אני זוכרת שבדיוק ירד היורה, הגשם הראשון, וזה היה ממש קסום.
"כיום, אנחנו כל שנה בונים סוכה בבית שלנו בצמרות והילדות משקיעות ומקשטות ומכינות בעצמן קישוטים וזה ממש טקס אצלנו. חוץ מזה, אנחנו מזמינים חברים וזה מגניב, ממש חוויה מתקנת. בשנים האחרונות, במיוחד שאני אמא, אני מאוד נהנית מהחוויה הזו, של המשפחתיות והחגיגיות של החג הזה, עם האירוח והארגון וההכנות”.
רוצים להישאר מעודכנים?
“הייתי בן עשר ואבא שלי קנה סוכת נצח”
אשר צארום
אשר צארום הוא הבעלים של מסעדת צארום בשכונת נווה עמל בהרצליה. “אני זוכר שלפני משהו כמו 40 שנה, הייתי בן עשר לערך, אבא שלי קנה סוכת נצח. זה היה משהו חדשני באותה תקופה כי עד אז כולם בנו את הסוכה מעץ ומסמרים ואנחנו היינו בין הראשונים שהיתה להם סוכה חדשה שכזו. ואני זוכר את ההתרגשות של כולנו מהסוכה הזו שהיתה עשויה מצינורות מים של חצי צול, עם חבקים מיוחדים שהביאו לנו במיוחד מכפר נחמן, מחבר של אבא שהיה מנהל מוסד שם. כבר בגיל הזה למדתי איך לחבר אותה וזה היה התפקיד שלי עד לפני כשנה, כשקניתי סוכה חדשה ומודרנית שהיא גם גדולה ומהודרת.
“אני זוכר שבחג הילדים שלי ושל אחי היו אחראים על הקישוטים והיה לה גם סכך נצח שהחזיק מעמד עד לפני שנתיים. חוץ מזה, היו מתארחים אצלנו הדוד שלי יוסף צארום ז״ל עם משפחתו והייתה חגיגה גדולה, מאכלים בשפע, סלטים ומרק עוף תימני מיוחד. זה היה מאוד חגיגי ומיוחד בכל שנה, והיינו מארחים הרבה אנשים והיתה תמיד תחושה של חג. היינו מכינים במיוחד זלביות שהיו מעדן. אגב, כיום אין לי שימוש בסוכה הזו, ולצערי כבר לא מייצרים כאלו סוכות שהיו עמידות בכל מזג אויר. אם מישהו שקורא את הכתבה צריך, אני מוכן לתרום אותה”.
"הסוכה עלתה איתנו ארצה ויש לה קרוב ל-60 שנה של עשייה"
הרב ברי שליזנגר הוא רב הקהילה הקונסרבטיבית בהרצליה, “תורת חיים”. “למרות שהמנהג אומר שתוקעים את המסמר הראשון בבניית הסוכה בצאת יום כיפור, כשגרנו בניו ג’רזי בארצות הברית, אבא שלי לא תקע מסמרים בסוכה אלא הרכיב צינורות על גבי צינורות ממתכת עם מפתח הלן, סוכה לנצח נוסח 1959. היינו מסיימים את יום כיפור, פושטים את בגדי החג, ולובשים ג’ינס וטי שירט, ואבא היה הולך למחסן ומוציא את הצינורות ומפתח הלן ותוך עשר דקות הסוכה הייתה בנויה. היה לנו שטח מאחורי הבית שעליו הייתה בנויה הסוכה, מהבית עד לגבול בריכת השחייה. תמיד היינו צריכים להיות זהירים שלא ניפול תוך כדי בנייה לתוך הבריכה. זה היה בספטמבר-אוקטובר ואו שהבריכה הייתה ריקה או שהיו בה מים מאוד קרים וזה לא היה נעים. אבא שלי בצורה קפדנית דאג שנוכל לקיים את המצווה הראשונה אחרי יום כיפור ושתהיה לנו סוכה, אמנם לא מקרשים ומסמרים אלא מצינורות. זה היה כנראה הדגם הראשון של סוכות לנצח שהפך לנורמה בישראל. יש דור נוסף שזוכה להשתמש בצינורות האלה, עכשיו הם משמשים את אחותי ואת משפחתה לבניית סוכה במודיעין. הסוכה עלתה איתנו ארצה וכבר יש לה קרוב ל-60 שנה של עשייה.
“אחרי שהתחתנתי גרנו אני ואשתי במקומות שונים, ובין השאר בקנדה. נסענו מאוטווה עד למונטריאול, שיש בה מרכז יהודי גדול, כדי לקנות ‘סוכה לנצח’ דומה. גם היא עלתה איתנו ארצה ומשמשת אותנו בהרצליה. אימצנו בעל כורחנו את הסוכות האלה ואפילו הרחבנו את הסוכה ועכשיו היא סוכה גדולה שאפשר לארח בה את המשפחה המורחבת ועוד אורחים. אנחנו חסידים של סוכה לנצח. אנחנו מקשטים את הסוכה בטוב טעם עם שבעת המינים וציורים של הנכדים, שעושים גם את השרשראות. יש לנו שלושה מעילים ישנים משנות ה-50-40 של המאה הקודמת שעטפו את ספרי תורה בבתי כנסת בקנדה ומצאתי אותם בגניזה. הוצאתי אותם מהגניזה ואנחנו תולים אותם כל שנה בסוכה כקישוט לזכר התרבות היהודית של הדורות הקודמים ושל התורמים שרקומים עליהם. אלה תשמישי קדושה, ובכך שתלינו אותם נתנו להם חיים חדשים.
“בתור ילדים היינו מקשטים בפירות מפלסטיק ושרשראות מנייר וסימנים של החג, תמונות של לולב ואתרוג. הסכך היה ממקלות במבוק. היום אנחנו תולים קטעי אושפיזין. בימי החג מזמינים אושפיזין – אורחים – כל יום צמד אחר, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ורחל, יוסף ולאה, משה ומרים, אהרון ואלישבע ודוד ובת שבע. אנחנו מאמינים בשוויון בין המינים ונלחמים בהדרת נשים ולכן אנו דואגים להזמין כל ערב את האושפיז ואת האושפיזה שיתארחו בסוכה ויתנו לנו השראה רוחנית ונוסטלגיה לדורות הקודמים. לכן, המלצתי, לשבת בסוכה ולארח אנשים שהם בין החיים ולזכור את האושפיזין שמופיעים במסורת ולציין למה הם חשובים לנו היום, למה להמשיך במסורת הזאת, כמו סיפורים על סבא וסבתא. תמיד יש אנקדוטות במשפחה על סבא וסבתא ועל בישולים של סבתא. הילדים שלי זוכרים בסוכות שאוכלים כרוב ממולא של סבתא שכבר נפטרה. אני תמיד זוכר את הסבא שלי שהיה לו מבטא בנוסח גליציה, שהיה מצחיק אותנו כי זו לא הייתה העברית שלמדנו בבית הספר היהודי, היינו יושבים ושומעים ממנו סיפורים בסוכה ומתפוצצים מצחוק. אנחנו מספרים את הסיפורים האלה כי זו נוסטלגיה וזה מעביר את הסיפורים המשפחתיים מדור לדור ומחזק את הזהות המשפחתית. השנה נהיה ארבעה דורות בסוכה: אבא שלי, אמא של אשתי, אני ואשתי, ששת ילדינו ועשרת נכדינו”.
תגובות