יהודית שבתאי נולדה בשם אידה מוזיקנטו ב-1934 בבוקווינה, בכפר קטן ברומניה. היא שרדה את השואה והיא מספרת כבר 40 שנה בכל הזדמנות ובכל מקום על הזוועות שראתה ואת החוויות הנוראיות שעברה כדי שלא ישכח לעולם ויקרה שוב. "אני מספרת את הסיפור שלי גם כדי שהילדים שלנו ילמדו שלא בא הכל משמיים ושהם צריכים לעבוד קשה ולחסוך ולהגיע למשהו", היא אומרת, "היינו משפחה מאושרת, ארבעה ילדים, לא היו לנו אמצעים אבל חיינו חיים מאוד יפים ומאושרים. אבא שלי מאוד טיפח אותנו ודאג לחינוך שלנו. בזכות החינוך של אבא שלי שרדנו".
סיפור השואה של שבתאי החל כשהיתה בת שש בבוקווינה. "אבא שלי יצא ביום שישי אחד לרחוב וראה מכונית נכנסת לכפר שלנו", מספרת שבתאי, "אז עוד לא היה חשמל, חיינו עם מנורת נפט ולא היו כמעט מכוניות. אבא הבין שמשהו חריג קורה והתחבא מאחורי דלת של אחד הבתים ושמע שני קצינים יוצאים מהמכונית ואומרים לגויים שיעשו בלילה פוגרום ויהרגו את היהודים. אמא שלי פרסה באותו היום מפה לבנה על השולחן והכינה אוכל ואבא שלי היה מאוד עצוב אחרי מה ששמע. הוא אמר לאמא שלי שתלביש אותנו היטב כי אנחנו חייבים לצאת אחרי הארוחה ולהתחבא בשדה. מאותו היום לא חזרנו יותר הביתה. בבוקר יצאנו משדה וראינו זוועות איומות. ראינו את הרב שקשרו אותו מהזקן לעגלה עם סוס נגרר על הרצפה, היו צעקות ומכות וזה היה נורא. באותו היום גירשו אותנו בשיירות מוות. הלכנו מהבוקר עד הערב בלי אוכל ובלי מים ובלילה היינו ישנים באיזשהו מקום. היינו הרבה זמן בדרכים כי גירשו אותנו מבוקווינה לאוקראינה. בדרך מתו אנשים כמו זבובים".
"יום אחד אחרי שצעדנו יום שלם בחמסין והיה מאוד מאוד חם, הגענו לאיזושהי גבעה והיינו צריכים ללון שם וכבר היה חושך ולא מצאתי את ההורים שלי. סבתא שלי התיישבה והחזיקה אותי על הידיים שלה וכך ישנו. זה היה לילה קפוא. התעוררתי בבוקר וצעקתי 'סבתא, סבתא' אבל היא כבר מתה, היא קפאה למוות. רצתי על מתים לחפש את ההורים שלי ובמקרה אבא שלי רץ לחפש אותי ומצא אותי.
"כשהגענו כבר לגבול עם אוקראינה והיה שם נהר דניסטר שכולו היה מלא גוויות. כל השיירות שהיו לפנינו גורשו לתוך המים וטבעו. אבא שלי ניגש לחיילים וביקש שלא יכניסו אותנו לנהר ושאל מה הם רוצים כדי שלא יכניסו אותנו לדניסטר. אחד מהחיילים הוריד את כובע הפלדה שלו ואמר לו שאם הוא ימלא את הכובע בכסף ובזהב אז לא ניכנס למים. אבא שלי עבר מאדם לאדם וביקש מכל אחד לשים מה שיש לו. היו שם אלפים. אנשים אפילו הוציאו שיני זהב ושמו בכובע. ואכן הוא לא הכניס אותנו לנהר. הגענו לאחד הכפרים באוקראינה אבל לא נתנו לנו להישאר וגירשו אותנו. הגענו לכפר אחר וכבר היינו כמו גוויות ולא היה לנו כוח. הכניסו אותנו 200 איש לתוך חדר ואנשים אכלו את הקירות. כל יום מתו אנשים. אבא שלי החליט שאנחנו צריכים לברוח משם ובאמצע הלילה ברחנו. הגענו לכפר אחר ושם הכניסו אותנו למחנה.
יהודית ובעלה
"היינו ארבע שנים בלי אוכל ובלי כלום. היינו מתגנבים לכפרים ומבקשים שיתנו לנו קצת קליפות של תפוחי אדמה. היו לנו את כל המחלות. לא ידענו את הימים ואת החגים. רצנו בשלג עם סמרטוטים על הרגליים. לחיות ככה ארבע שנים בלי אוכל ולהישאר בחיים זה בלתי אפשרי. אני לא מאמינה שאני חיה. אבא שלי לימד אותנו שאם מקבלים פרוסה או קצת תפוחי אדמה או משהו הכי קטן אף אחד לא אוכל עד שלא מחלקים לשש. אבא שלי אמר או שכולנו נישאר בחיים או שכולנו נמות. זה מה שהציל אותנו – החינוך של אבא שלי. יום אחד התגנבנו החוצה מהמחנה לחפש איזה פיסה של משהו לאכול ופגשנו קצין והוא שאל את אבא שלי: 'יהודי מלוכלך לאן אתה הולך?'. אבא שלי לא ענה לו והקצין אמר לו שאם הוא יגיד לו את האמת הוא לא יעשה לו שום דבר. אבא שלי חשב שהוא קצין והוא מלומד ואולי תהיה לו רחמנות והוא יבין. הוא סיפר לו את האמת שאנחנו מחפשים משהו לאכול. הקצין לקח אותו והכניס את הידיים של אבא שלי לתוך אחת המכונות וסובב אותה. צעקנו ובכינו ולא עזר כלום. הם הרגו את אבא שלי.
יהודית שבתאי צילום רפרודוקציה סלי לוי פרג
"נגמרה המלחמה ואנחנו בקושי חזרנו, היינו שלדים, לא בני אדם. לאט לאט התחלנו לנשום אוויר ושמענו שאפשר לנסוע לארץ ישראל. ברחנו בחזרה לרומניה ושם פגשנו שליחים שטיפלו בניצולי שואה. כל אחד מאתנו עלה לבד לארץ, קודם האחיות שלי ב-46 עם אונייה שטבעה והאנגלים הצילו אותה, אחר כך שלחו את אמא שלי ואותי שלחו עם קבוצת ילדים כשהייתי בת 10 עם האונייה כנסת ישראל. דחסו אותנו לתאים של הסחורה. כשהגענו לישראל לא נתנו לנו להיכנס ולקחו אותנו לקפריסין ושם הייתי במשך שנה. כשהגעתי לישראל ב-47 הייתי בכפר הנוער מוסינזון ובמגדיאל בהוד השרון. עברנו את הגיהנום אבל אהבנו כל כך את ארץ ישראל, אחיי ואני קיבלנו חינוך ציוני, ועד היום אנחנו אף פעם לא התלוננו ולא ביקשנו מאף אחד כלום. הכרתי את בעלי כשהייתי בת 13 והתחתנתי בגיל 17.5 וילדתי שלושה בנים. היו לנו אמצעים מאוד דלים. לא היה לי במה להאכיל את הילדים. אחרי שנה וחצי שהייתי בארץ אמא שלי עברה תאונה קשה ועברתי לגור איתה בדירת החדר שלה בהרצליה שמיטה תפסה את כל החדר שלה. בגיל 13 כבר הלכתי לעבוד ביום ובלילה כדי לפרנס את אמא שלי. כדי להקים את העסק המשפחתי שלנו "השבתאים בע"מ" נאלצנו לעבור כל המשפחה לדירת חדר עם גיסתי והילדים שלה. עד היום העסק פועל ומצליח, הבן שלי מוטי ואני מנהלים אותו ואנחנו בונים בתים משותפים. בעלי בנה חצי מהרצליה. בעלי נפטר לפני שבע שנים ויש לי תשעה נכדים ו-12 נינים.
"אני הכי אוהבת את המדינה שלי ואני אף פעם לא אגיד שלא טוב לי. אני מודה לאלוהים שיש לנו מדינה ואני אומרת לכל היהודים שיש להם בית חם וטוב שיש לנו מדינה. זו הנחמה שלי. בהרגשה שלי נשארתי אותה הילדה הקטנה שהייתי במחנות. תמיד אהבתי לרקוד ולשיר. היתה בי תמיד שמחה מאוד גדולה. היום אני רוקדת שלוש פעמים בשבוע ועושה הכל בכוחות עצמי".
