יוסי הלפמן. צילום: יח"צ
יוסי הלפמן. צילום: יח"צ

בכל לילה, ב-2:20 אחרי חצות, השעה שבה נרצחו הוריו, יוסי הלפמן מתעורר וכותב שירה

יוסי הלפמן מהרצליה איבד את הוריו בפיגוע רצחני לפני כמעט שבעים שנה. בראיון לרגל הוצאת ספר שירים שני הוא מספר על הטרגדיה, התרפיה בכתיבה ועל הניצחון האישי שלו

פורסם בתאריך: 16.8.19 07:01

"הוריי הגיעו מאירופה לישראל אחרי מלחמת העולם השנייה. הם התיישבו במושב כפר הס, וחלמו חלום על ארץ חדשה. גורלם התאכזר אליהם, הם נפלו קורבן להתקפת טרור רצחנית בביתם במושב. מחבלים נכנסו לביתם והרגו אותם". במילים אלו מתאר יוסי הלפמן מהרצליה את הטרגדיה שפקדה את חייו, לפני 66 שנה, על כריכתו של ספר השירה הראשון שלו – "2:20 אחרי חצות".

"זה נושא שהוא היה וימשיך להיות, עד יומי האחרון, נושא קשה מנשוא", מספר הלפמן בן ה-69, "בזמנו ביתנו היה בגבול עם ירדן, היום זה כבר מרכז מדינת ישראל. מכל העדויות שאספתי מאנשים שהכירו את הוריי, שושנה וצבי הלפמן ז"ל, ואת המקרה, הבנתי שאני ואחותי זחלנו מתחת למיטות בעת הפיגוע, וכך ניצלנו. זה מה ששכנים שהגיעו אחרי הפיגוע הרצחני סיפרו לי".

מאז אותו פיגוע, הלפמן מתקשה לישון. ליתר דיוק – בכל לילה, בשעה 2:20, הוא מתעורר. זהו אינו צירוף מקרים – זוהי השעה בה מחבלים נכנסו לבית הוריו והרגו אותם. "שמו של ספר השירה הראשון שלי קרוי על שם השעה בה הפיגוע התרחש. מאז שאני זוכר את עצמי, יש לי יקיצה ב-2:20 כל לילה. אני מתעורר, זה הדנ"א שלי. ואז אני נכנס למצוקות, אני נכנס לחרדות, מתחיל להסתובב כמו סביבון. ומה שהיה מרגיע אותי מאז ומתמיד, היה לקחת דף נייר, ולהתחיל לכתוב".

יוסי הלפמן. צילום: יח"צ

יוסי הלפמן. צילום: יח"צ

לאחר מותם של הוריו, הלפמן ואחותו עברו מכפר הס לגור עם אח של אביו ואשתו, שהיו זוג ללא ילדים. הלפמן לא נתן לטרגדיה האישית שלו למנוע ממנו לצמוח – הוא התגייס כחייל קרבי לחיל הצנחנים, עבד כמדריך טיולים, התגייס למשטרה כבלש, החל לעבוד כחוקר פרטי ואף הקים משרד מצליח משלו. להלפמן ארבעה ילדים ושלושה נכדים, והוא כיום מתגורר עם אשתו סנדרה בבית בו גדל בשכונת נווה עמל.

אתה זוכר משהו מההורים שלך?

"אני יכול להגיד שיצרתי לעצמי דמויות מתוך תמונות ישנות וסיפורים. תחשוב שאני כיום כבר מבוגר מאבי בשלושים, ארבעים שנה, ממה שהיה כשנרצח. מבחינתי ההתמודדות הייתה סיטואציה בלתי אפשרית. קח ילד בן שלוש, תשמוט את הכיסא מתחת לרגליו, ושייצא לרחוב ויילחם עם העולם המטורף הזה. כך הייתי. מצד שני, במבנה הרגשי הנפשי שלי, הבנתי שאם אני לא אהיה חזק וארים ידיים, אפול לבור שחור, ולא אצא ממנו. לכן המוטו שלי, זה תמיד היה להיות מספר אחת. להיות בשליטה. אם אני עושה טעות, אני אשלם את המחיר".

אתה זוכר משהו מאותו לילה נוראי?

"לא. גם לא ידעתי שהוריי נרצחו עד גיל שש או שבע. דודי לא גילה לי. הוא השתייך לדור הראשון אחרי השואה, זה אנשים שלא דיברו. זה התגלה לי מילדים בבית הספר, בשכונה. הילדים קינטרו, צחקו עלי שאני יתום. מבחינתם ילד שהוריו נרצחו זו מטרה קלה. אבל לא הייתי כזה, למדתי לא להיות כזה. אז באתי הביתה ושאלתי את דודה שלי, והיא כבר סיפרה לי את כל הסיפור. הם היו בשבילי ממש כהורים".

איך נמשכת לכתיבה?

"למדתי לכתוב בבית הספר כמו כל ילד, בגיל 6, בכיתה א', אבל אני זוכר שכבר אז הייתי מתעורר בלילה, כמו מוכה ירח, סהרורי. ושכבר אז הייתי כותב סיפורים קטנים וגדולים בצורת שירה. בגיל 6 זו אמנם לא הייתה כתיבה סדורה ולא היו חוקים, שרבטתי, כתבתי, חרוז פה ושם. אבל שנים אחרי זה, לקראת בר המצווה שלי, ההורים המאמצים שלי קנו לי גיטרה, ואז זה כבר הפך לשירים, חלקם אף היו מולחנים".

איך זה משמש כתרפיה בשבילך?

"אני מרגיש את הכאב משתחרר בכתיבה. המועקה הזו שגורמת לי להסתובב כמו סביבון. אני יושב, צצה לי איזה שורה, אני יושב וכותב את הרגש שלי, וזה משתחרר".

לאחרונה הלפמן הוציא לקט שירים נוספים פרי עטו בספר שני -"הסוף… לא סופי" (בהוצאת 'אופיר ביכורים'), שנמצא כיום על מדפי חנויות הספרים. "ראיתי את הסוף מול העיניים, ויכולתי לו, לכן הוא לא סופי", אומר על הבחירה בשם הספר, "זוהי הפרשנות שלי, אני מניח שלזה התכוונתי כשבחרתי את השם הזה".

יוסי הלפמן. צילום: יח"צ

יוסי הלפמן. צילום: יח"צ

מה השאיפה שלך? אתה מתכנן להוציא ספרים נוספים בעתיד?

"באופן טבעי, בגלל שהכתיבה שלי היא לא מאולצת, אז כבר הבנתי הרבה זמן שאני הולך להוציא ספר נוסף, כי הכתיבה היא משחררת אותי ומרפאת אותי. יש לי פה ספר שלישי ששוכב לי במחשב, שיכול להיות סדרת טלוויזיה, או לצאת לחנויות כפרוזה. אלה הם סיפורים שמושתתים על חקירות שביצעתי, כאלו ואחרות".

במבט לאחור, אתה חושב שהרצון שלך לבחור בקריירה בשירות החוק, היא במובן מסוים תיקון העוול שנגרם לך כילד?

"לגמרי. אני שונא עוולות. אני לא איזשהו דון קישוט שלוחם בעוולות, אבל מבחינתי כשעבדתי במשטרה, בבולשת, זה לא היה לעבוד, זה היה לשרת. אהבתי את העבודה בגלל המהות שלה. זה יישמע קצת קלישאתי, אבל היה חשוב לי לתקן את העולם".

עד סוף כל הימים / יוסי הלפמן

אַבָּא וְאִמָּא, אֹהַב אֶתְכֶם

עַד סוֹף כָּל הַיָּמִים,

אֲבַקֵּר אֶת קִבְרְכֶם

בַּקַּיִץ בְּיָמִים חַמִּים

וּבַחֹרֶף בְּיָמִים קָרִים,

אִתִּי אַתֶּם תָּמִיד

בְּכָל מָקוֹם.

תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון הרצליה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר