אין כמעט אדם בהרצליה שלא שמע על הגננת המיתולוגית של הרצליה – טובה חפץ. משנת 1940, במשך 46 שנה, יותר מאלף ילדים בהרצליה, שהיו אז בני ארבע עד חמש, התחנכו אצלה בגן. במהרה הגן ששכן ברוב שנותיו ברחוב ויצמן ובחצרו היה עץ תות גדול הפך לשם דבר בהרצליה ורשימת ההמתנה לגן רק התארכה משנה לשנה. הגן אף הוזכר בשיריה וסיפוריה של סופרת הילדים לאה נאור. לפני כחודשיים, בערב ראש השנה, חגגה טובה את יום הולדתה ה-100 בארוחה חגיגית עם משפחתה.
טובה נולדה בפולין למשפחת דוידוביץ והיתה בת יחידה להוריה. היא התייתמה מאמה כשהיתה פעוטה וב-1923, כשהיתה בת 3, עלתה לישראל מוורשה עם אביה ומשפחתו. הם התיישבו בהרצליה והיו ממקימיה. היא אלמנה ויש לה שלושה ילדים – ניצן שנפטר לפני כמה שנים ממחלת הסרטן, חן וירון.
למרות השנים הרבות שעברו, טובה זוכרת כל ילד וילד שהיה בגן שלה ומרבה בסיפורים מרגשים על הגן. היא יצאה לפנסיה ב-1986 ובני משפחתה ורבים מבוגרי הגן החליטו לציין זאת במסיבת הפתעה מרגשת שהתקיימה בחוף סידנא עלי. בוגרי הגן מקיימים מעת לעת מפגשים, ולפני כשלושה שבועות נפגשו כמה מבוגרי שנת 1956 שעדיין שומרים על קשר זה עם זה.
"עד היום ניגשים אלי אנשים ברחוב ומספרים לי שהיו אצלי בגן", מספרת טובה, "כשסגרתי את הגן ב-1986 עשיתי מסיבת סיום בסידנא עלי לילדים שסיימו את השנה בגן. בני משפחתי ערכו לי מסיבת פרישה עם בוגרי הגן בהפתעה. זה היה מאוד מרגש וממש לא ציפיתי לזה. לא יכולתי ללכת אחרי האירוע הזה ברחוב, כל שנייה היו עוצרים אותי בוגרי הגן שלי וההורים שלהם. חלק השתתפו באירוע וחלק נעלבו שלא הוזמנו".
גן טובה
הגן שלך היה מאוד פופולרי באותן שנים. מה סוד הקסם?
"הגן שלי היה גן מיוחד במינו. הוא היה שונה מהגנים האחרים בהרצליה. כל הזמן הייתי ממציאה פעילויות, משחקים וחידונים חדשים, שלא יהיה משעמם בגן. למשל, פחות אהבתי את המשחק שהיו משחקים בגנים אחרים ובו הילדים יושבים במעגל ויש כל פעם ילד או ילדה שעומדים במרכז המעגל ומזמינים ילד אחר למרכז המעגל ומתיישבים במקומו. אני יכולה להבין מה עומד מאחורי המשחק, אבל זה היה נראה לי משעמם ולא הבנתי מה החוכמה בזה. הגן היה בפיקוח של משרד החינוך אז היו תכנים שהוא הכתיב, אבל הייתי מכניסה מעבר לזה עוד נושאים שיהיו מעניינים והיו הרבה גננות שהיו מנסות להעתיק ממני. אמהות מספרות לי שאין כמו הגן שלי, גם היום.
"ההורים קראו לגן שלי 'אוניברסיטה'. הייתי משתמשת במשחקים שהילדים ילמדו מהם כי כך האמנתי שצריך להיות. בבוקר, כשהילדים היו מתאספים לריכוז ומתיישבים במעגל הייתי עושה איתם כל פעם משהו אחר. למשל, כל ילד היה מביא איתו איזשהו חפץ מהבית, היה מחביא אותו והיה מגדיר אותו, למשל 'הוא עשוי מעץ ומשחקים איתו בחנוכה' או 'משתמשים בו רק פעם בשנה' ואז הילדים היו מנחשים מהו החפץ ומגלים שזה סביבון. היו בזה שני דברים – מצד אחד, הילד היה מגדיר את החפץ בעצמו ומצד שני, הילדים היו צריכים לחשוב ולנחש מהו החפץ. הילדים גם לא פעם היו ממציאים את השאלות לחידונים שעשיתי בגן.
גן טובה
"היה לי חדר יצירה שבו היו כמה פינות ליצירה שהיו מאוד אהובות על הילדים. אני הייתי נרגשת לא פעם מהיצירות שלהם, שהיו מורכבות למשל מקוביות וגלגלים ומקלות ודגלים, וכאב לי לפרק את הדגם שהם בנו אז השארתי את זה למשך כמה ימים ועשינו מעין תערוכה קטנה לילדי הגן ולהורים שבאו לקחת את הילדים. היתה לי בגן גם פינת שמע עם פטיפון וארבעה סטים של אוזניות כך שארבעה ילדים יכלו לשבת ולהאזין לתקליטים עם סיפורים ושירים ששמענו ושרנו. היו גם תקליטים שבהם אני הקלטתי את עצמי מספרת ומקריאה סיפורים".
למה את הכי מתגעגעת בגן?
"אהבתי את שיעורי המוזיקה. היה לנו מורה למוזיקה שהיה פסנתרן והוא היה מנגן לנו על הפסנתר שהיה לנו בגן. בדרך כלל היו בגנים אקורדיוניסטים שהיו באים לנגן ומלווים את הילדים בשירים. לנו היה פסנתרן".
את בקשר עם הילדים שהיו בגן שלך?
"יש ילדה שהיתה בגן שלי, בתיה אוריאלי, שהיום היא בת 70 אבל אני עדיין קוראת לה בתיונת. היא מגיעה לבקר אותי מפעם לפעם. אני בקשר עם סופרת הילדים לאה נאור שבנה היה בגן שלי. אנחנו חברות ומדברות מדי פעם וכל פעם היא מספרת לי עוד סיפור מהגן של טובה. היא אפילו הכניסה חוויות מהגן שלי לספר שלה שנקרא 'צידה לדרך'. גיליתי את זה כשקיבלתי ממנה עותק מהספר. אחת מהחוויות תוארה בסיפור קצר שנקרא 'הגן של טובה'. הסיפור הוא על טיול שבו לקחתי את הילדים לשדה והיה שם סוס. הסברתי לילדים שיש כל מיני סוסים, יש כאלה שמובילים את הכרכרה של מלכת אנגליה ויש כאלה שמשרתים את הציבור, בהרצליה הסוס היה מספק נפט לבתים. בכל ט"ו בשבט היא היתה אופה עוגת פירות יבשים לפי מתכון שנתתי לילדים בגן. היא עד היום מכינה את העוגה הזאת. בכל בוקר כשהיא היתה מביאה את הילד לגן היא היתה שואלת אם היא יכולה לשבת בריכוז".
גן טובה. הילד יואב צ'סלר מצייר
"היא הגננת הטובה ביותר שראיתי בחיים", אומרת הפזמונאית והסופרת לאה נאור שבנה אמיר, היום בן 60, היה בגן טובה בשנים 67-66, "אין גננות כאלה היום. אני מאוד אוהבת אותה. היא אף פעם לא צעקה על הילדים, היא הבינה אותם. היא היתה אומרת לנו ההורים שלא נבוא אליה בטענות על הילד כי היא בצד הילדים. פעם אחת הגעתי לקחת את הבן שלי מהגן וילד שובב מהגן עקר את השתילים בגינה. אחת הילדות רצה ואמרה לטובה שהילד עקר את השתילים. טובה לא צעקה, היא הלכה לגינה והתכופפה ואמרה 'בואו ילדים נראה איך אפשר לתקן' והילד הזה בא ועזר לתקן. שיטת טיפול מופלאה היתה לה.
הסיפור "הגן של טובה" שכתבה לאה נאור
"היה בגן עץ תות גדול וכל הילדים קיבלו קופסה עם ביצים של תולעי משי והם גידלו תולעים. זה היה המפעל של גן טובה. היא תמיד קיבלה את הילדים במאור פנים ותמיד מקשיבה להם. באחד המילים שכתבתי הוספתי מילים שטובה היתה נוהגת לומר – 'עוד לא נגמרו הימים'. אם משהו לא הספקתי לעשות – עוד לא נגמרו הימים, יש מחר. את הסיפור על הסוס בגן טובה כתבתי בדיוק כפי שהילד סיפר אותו. הוא הגיע לגן ביום חורפי ומעונן, בלי שמש, ואמר שהוא ראה סוס בדרך לגן והסוס אמר שהוא רוצה שהם יבקרו אותו. היא היתה מטיילת עם הילדים אפילו בגשם, אם הילדים היו מבקשים. שאלתי אותה פעם אם זה לא מוגזם כל מה שהיא משקיעה בטיולים האלה. כמה הם כבר יזכרו מזה. היא ענתה לי 'משהו נשאר'".
גן טובה
"אנחנו גאים באמא מאוד", מספר בן הזקונים של טובה, ירון חפץ, "אמא ידעה שהיא רוצה להיות גננת מגיל אפס. בשנת 86, כשהיא פרשה לפנסיה, אחי ניצן ואני ארגנו לה מסיבת פרידה בהפתעה בחוף סידנא עלי והגיעו מאות אנשים שלמדו בגן של אמא שלי. במחזורים האחרונים כבר היו נכדים של המחזורים הראשונים. אני זוכר שבכל חופש היינו בבית מתקנים את צעצועי העץ שהיו מתפרקים. גם היינו עוזרים לקשט את הגן לקראת חגים ואירועים. רשימת ההמתנה לאוניברסיטה של טובה היתה מלאה לשנה הבאה כבר בתחילת השנה שלפניה. בשנים האחרונות זה היה ממש בעיה. אי אפשר להיכנס אם לא היית ברשימה של אלה שהאחים שלהם היו בגן או מישהו מהמשפחה. היו מספרים שהנשים, בדרך לספר לבעל שהן בהריון, היו עוצרות אצל טובה ומשריינות מקום לגן".
"היא הייתה גננת מעולה וכולם אהבו אותה", מספר יואב צ'סלר שסיים את לימודיו בגן ב-1956, "בחצר של הגן עמד בתפארתו עץ תות ענק ותמיד הילדים טיפסו עליו כדי להגיע לסוכה שהבן שלה חן בנה בכישרון רב. טובה נהגה להכין כל יום שישי עוגות לילדי הגן וכאשר הייתי בכיתה א' תמיד בימי שישי רוב הילדים חזרו לביקור בגן כדי להתכבד בעוגות שלה".
מפגש של בוגרי מחזור 1956 בגן טובה.
מימין: משה דקלו, שי מאירי, מיכל הלפרין, אילה קיפרמן, שולמית גולדשמידט, יונה רמז ורוני רוטנברג
