חובבי הריקוד בהרצליה זכו לא פעם לראות את יהודית שבתאי, בת ה-85, קורעת את הרחבה. אלא שבשנתיים האחרונות מצטרפים אליה חברים מפתיעים – שוטרים על מדים. הכל החל לפני שנתיים במפגש מקרי כאשר שבתאי איבדה את הארנק שלה במועדון שורדי שואה בעיר. היא הגיעה לתחנת המשטרה גלילות השייכת למרחב ירקון ושם הוקסמה מהמוזיקה ששמעה מאחד החדרים. רס"ב אלי כהן פתח בפניה את הדלת ושבתאי, שלא יכלה להתאפק, מיד הזמינה אותו לרקוד איתה. מאז רס"ב כהן אימץ את שבתאי והם נפגשים באופן קבוע פעם או פעמיים בחודש, מדברים בטלפון אחת לשבוע ויוצאים לרקוד. שבתאי אף הגיעה לתחנת גלילות ושיתפה את השוטרים בסיפור חייה המצמרר בתקופת השואה ומאז שוטרי התחנה אימצו אותה והיא הפכה לבת בית בתחנה. היא מוזמנת לאירועים בתחנה ולוקחת חלק בישיבות השבועיות של סגל הפיקוד הבכיר של מרחב ירקון.
לפני שנתיים החל רס"ב כהן, תושב הרצליה בן 43, לרכז את הפעילות של שוטרי התחנה עם שורדות השואה. כהן מוכר לתושבי הרצליה בתור מש"ק (מפקד מרכז השיטור הקהילתי) יד התשעה, נווה עמל נחלת עדה וגן רש"ל. מעבר למלחמתו בפשיעה יומיום ודאגתו לביטחון התושבים, כחלק מתפקידו ועבודתו עם הקהילה הוא מקיים פעילויות והדרכות שונות עבור אוכלוסיות מוחלשות.
"אני מלווה את יהודית כבר שנתיים", מספר רס"ב כהן, "אני מגיע אליה בחגים ובחנוכה האחרון הדלקנו נרות יחד בבית שלה. היא אישה מרתקת ומעניינת. כשהכרתי את יהודית בפעם הראשונה הייתי על מדים והיא שאלה אותי אם היא יכולה לחבק אותי. היא סיפרה לי שכשהיא היתה רואה מישהו לבוש מדים היא היתה בורחת ומסתתרת ביערות והיום היא רואה אותם ורצה לחבק אותם. היא היום השגרירה של המשטרה. היום היא מספרת שיש לה חברים שוטרים וכמה שפעם היא פחדה מהמדים היום היא רואה שוטרים וזה בשבילה הניצחון האישי שלה על הנאצים. היא מאוד ציונית והיא אוהבת את המדינה ורוצה לתרום ולעזור. זה מה שנותן לה חיים. היא סיפרה לי איך היא הסתתרה בתקופה השואה ואיך היא יצאה מהמסתור ועל החוויות הקשות שעברה שסבתא שלה נפטרה בעודה מחזיקה אותה".
שבתאי נולדה בשם אידה מוזיקנטו ב-1934 בבוקווינה, בכפר קטן ברומניה ולה שלושה אחים. סיפור השואה של שבתאי החל כשהיתה בת שש. משפחתה נאלצה לעזוב את ביתה ולהתחבא בשדה לאחר שאביה שמע שמתוכנן פוגרום ביהודים בכפר. כאשר הם חזרו לכפר למחרת הם ראו את הזוועות שהתרחשו שם. הם גורשו בשיירות המוות לאוקראינה. בדרך סבתה קפאה ומתה בזמן שחיבקה את יהודית שישנה עליה. אבא שלה הצליח להציל את המשפחה ממעבר בנהר דניסטר שכולו היה מלא גוויות בעזרת הכסף והתכשיטים שאסף מכולם. יום אחד כשהם התגנבו מהמחנה כדי להשיג משהו לאכול עצר את אביה אחד הקצינים ולאחר שאביה הודה הקצין לקח אותו והכניס את הידיים של אביה לתוך אחת המכונות וסובב אותה עד שאביה מת. לאחר המלחמה הם ברחו בחזרה לרומניה ושם פגשו שליחים שטיפלו בניצולי שואה. כל אחד מבני המשפחה עלה לבד לארץ, קודם האחיות שלה ב-46 עם אונייה שטבעה והאנגלים הצילו אותה ואחר כך שלחו את אמא שלה. אותה שלחו לארץ עם קבוצת ילדים כשהייתה בת 10 עם האונייה "כנסת ישראל" אך לא נתנו להם להיכנס ושלחו אותם לקפריסין שם היא שהתה שנה. ב-1947 היא הגיעה לישראל והיתה בכפר הנוער מוסינזון ובמגדיאל בהוד השרון. היא החלה לעבוד בגיל 13 כדי לפרנס את אמה, הכירה את בעלה באותו הזמן והתחתנה בגיל 17.5. היו להם אמצעים מאוד דלים. היא ובעלה הקימו עסק משפחתי "השבתאים בע"מ" שפועל ומצליח עד היום ושאותו היא מנהלת עם בנה מוטי. לפני שבע שנים בעלה נפטר. יש לה שלושה בנים, תשעה נכדים ו-12 נינים.
אחת משוטרות הסיור ויהודית שבתאי רוקדות. צילום: דוברות המשטרה
איך תורמים לך המפגשים והקשר עם יהודית?
רס"ב כהן: "היא לימדה אותי ואת כל מי ששמע אותי תמיד לדעת להסתפק וליהנות מהמעט שיש לך ולהעצים אותו ולראות את הדברים הטובים, את חצי הכוס המלא. מה שהיא מעבירה לי אני כמובן מעביר לילדים שלי שידעו להעריך את הדברים הכי קטנים שאותם אנחנו כבר הפסקנו להעריך לצערי. המפגשים איתה נותנים לי ממד אחר לחיים. אנחנו חיים בעידן אחר שבו הכל מובן מאליו והכל זריז וכאן ועכשיו, ומבחינה חומרית כולנו ברוך השם לא נזקקים לאוכל. לשמוע את הסיפורים שלה, שהיא לוקחת פרוסת לחם ומחלקת בין האחים שלה ואת הסיפור שלה שסבתא שלה מתה כשהיא החזיקה אותה בידיים, ולהבין את כל מה שהיא עברה. היא השורדת האמיתית שמספרת את הסיפור שלה וחשוב לזכור את מה שהיה. נכון שהיום הכל טוב ומובן מאליו וחשוב לדעת להעריך גם את הדברים הקטנים בחיים.
"היא אישה מאוד נמרצת ופעילה חברתית. אחד מהדברים שהיא אוהבת לעשות זה לרקוד והיא לקחה אותי ועוד כמה שוטרים לרקוד איתה. אנחנו ממש כמו משפחה ואנחנו נפגשים עם הילדים שלה ואיתה. להשיג את יהודית זו פרוצדורה כי היא כל היום בריקודים וטיולים ובחו"ל. היא כמו נערה בת 17. אני מאחל להרבה אנשים בגילאי 30 שיצליחו לחיות בקצב שהיא חיה בו. כמה שאני בא לעודד אותה, היא מעודדת אותי ושוטרים אחרים. אני כל פעם לוקח לפגישות איתה יחידה אחרת במשטרה. המפגשים ממלאים אותה ואותם. יהודית מאוד רוצה את המפגשים האלה והיא אוהבת את זה. פעמיים בחודש אנחנו נפגשים ואנחנו משוחחים בטלפון לפחות פעם בשבוע. היא מוזמנת לישיבת שירות בלשכת מפקד התחנה לבוא ולדבר ולהיות חלק מהפאנל של השוטרים בתחנה. אני גם מתאם לה הרצאות בבתי ספר שמבקשים הרצאה של שורדי שואה, מלווה אותה להרצאות ומסיע אותה הלוך ושוב".
מימין לשמאל: רס"ב אלי כהן, יהודית שבתאי ורס"ב מיקי כהן. צילום: דוברות המשטרה
שבתאי מספרת על ההיכרות שלה עם רס"ב כהן: "לפני כשנתיים איבדתי את הארנק שלי במועדון לשורדי שואה שאני הולכת אליו ולמזלי מצאו אותו והעבירו אותו למשטרה. הגעתי לתחנת המשטרה בגלילות לקחת את הארנק ושמעתי מוזיקה. כשאני שומעת מוזיקה אני מרחפת. הלכתי בעקבותיה, עמדתי בדלת ואחד השוטרים פתח לי את הדלת וראיתי שזו התזמורת של המשטרה. אמרתי לשוטר 'אני הגעתי עכשיו בדיוק כדי לרקוד איתך'. אותו שוטר היה אלי. התחלתי קצת לרקוד אבל הבן שלי עמד בחוץ וחיכה לי אז אמרתי שאני ממהרת. אמרתי לאלי 'תקשיב לי טוב אני ניצולת שואה ואני רוצה לבוא אליכם לספר את הסיפור שלי' וכך התחיל הרומן בינינו. מאז אנחנו בקשר ואני לוקחת אותו איתי לא מעט פעמים לריקודים. המפגש עם אלי היה מקרי.
"אני רוקדת שלוש פעמים בשבוע. אתמול הייתי בישיבה שבועית של סגל הפיקוד הבכיר של מרחב ירקון. סיפרתי את סיפור החיים שלי. פגשתי שם את המפקד של מרחב הירקון תת-ניצב דניאל לוי ורונה מורד סגנית מפקד תחנת גלילות סיפרה לי שהוא יודע לרקוד אז אמרתי לו 'אני מזמינה אותך לבוא לרקוד איתי בעירייה' והוא אמר לי 'את תרקדי איתי את הטנגו הראשון'. אז ביום שני הקרוב הוא יבוא לרקוד איתי בעירייה, שם אני רוקדת קבוע בימי שני בערב ריקודים סלוניים וריקודי עם. באים לשם צעירים ממני, בני 50, ואני מלמדת אותם לרקוד. אני רוקדת כמו ילדה בת 10. אני עוד רוקדת קזצ'וק שרקדתי לפני 80 שנה".
ספרי על הקשר שלך עם אלי ורונה.
"יש לי יחסים מאוד הדוקים איתם ועכשיו עם כל המשטרה. אלי הוא בן אדם מיוחד וגם רונה. לפני שנה אלי ורונה באו אלי הביתה ולא רק הם הגיעו גם שוטרות ושוטרים אחרים וישבו אצלי בסלון וסיפרתי להם על השואה והביאו צלם ועשו לי סרט. אין לי מילים לתאר אותו. מה שהם עשו בשבילי אף אחד לא עשה. אני מקבלת המון אהבה וזה נותן לי חיים. אני מרגישה שמחה הכי גדולה שאפשר כשאני רואה את אלי ורונה – הם הכי קרובים לי ללב. אם אני מקבלת אהבה כזאת אני מחזירה פי מאה יותר אהבה. סוד החיים – אם אין אהבה מאנשים אין חיים. אנחנו נפגשים הרבה אצלי בבית וגם בתחנת המשטרה. אמרתי לאלי ולרונה שהם לא רק הילדים שלי, אנחנו משפחה ואנחנו נישאר כך תמיד. אתם נכס בשבילי ובשביל מדינת ישראל. פחדתי פחד מוות 30 שנה מאנשים במדים בגלל המחנות והזוועות שחוויתי. אחרי שביקרתי בבסיסים בארץ ופגשתי חיילים וראיתי שאנחנו חזקים ויש לנו מדינה חזקה נהייתי חזקה. אני נשבעתי בתור ילדה קטנה במחנות שאם אשאר בחיים כל העולם צריך לדעת מה שאני עברתי. אני חיה גם את השמחה. אני רוצה שכולם ידעו שאפשר בגיל הזה גם לרקוד, גם ליהנות וגם להיות פעילים".
רפ"ק רונה מורד ויהודית שבתאי. צילום: דוברות המשטרה
סגנית מפקד תחנת גלילות רונה מורד מוסיפה: "בשנה שעברה עשינו טקס יום השואה קצת שונה וקיימנו פאנל בשם 'זוכרים את השואה' עם שורדות השואה יהודית שבתאי וד"ר אווה גרוסמן מכפר שמריהו שאותה אימץ רס"ב שאדי טאפש. המש"קים ואני ראיינו אותן וגם הצגנו מצגת וסרטון שעשינו על חייהן. הן נשים מאוד ורבליות וזו ממש חוויה מרגשת לשמוע אותן. אף עין לא נשארה יבשה. באירוע השתתפו שורדי שואה מכמה בתי אבות ותלמידי כיתה ז' מבית ספר ברמת השרון. ערכנו טקס שבו השוטרים הדליקו נרות לזכר בני המשפחה של שורדי השואה בקהל. היה טקס מאוד מרגש בנוכחות ראשי העיריות. לא מזמן אלי, המזכירה שלי טובה ואני הלכנו לרקוד איתה בעירייה ריקודים סלוניים. זה היה מדהים לראות את אלי רוקד איתה בחוג שכולם אזרחים. בשבילה זו היתה גאווה אישית שהתלוו אליה לובשי מדים. השנה החלטנו שנעשה ארוחה בתחנה ושכל אחד בתחנה יבשל את מאכלי העדה שלו ונזמין שורדי שואה מהאיזור. אלי רותם שוטרים מכל המערכים לפעילויות בקהילה, כמו חלוקת סלי מזון ופעילויות עם קשישים וניצולי שואה. השוטרים נענים בשמחה ובשגרה שלהם הם צובעים בתים של ניצולי שואה ומסייעים להם לנקות ומסייעים בכל דבר שניתן, אפילו לקחת אותם לדואר או לבית המשפט. יש פה מסירות ענקית של השוטרים שזה לא חלק מתפקידם".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
