קרן ליאל מספרת על הספר החדש, ועל המעבר לבית אחד עם כל המשפחה המורחבת

כולנו מכירים ילדים שלא אוהבים נשיקות, אבל מה אפשר לעשות כשבני המשפחה מתעקשים לנשק על הלחיים? מבקשים מהם לנשק את התלתלים. זה הפתרון היצירתי שמצא בנה של קרן ליאל-אשרי, שמככב בשירה “נשיקות בתלתלים” שהוא גם השם של ספר הביכורים שלה שיצא לאור לפני כחודש, ושאייר דני קרמן. ההשראה והרעיונות לשירים בספר הילדים שכתבה הגיעו מילדיה – ירון (8.5), ליאור (6.5) ושירה (2.5) מתוך העולם שלהם ודרך המבט התמים שלהם.

ליאל-אשרי, בת 39, שעובדת כמפיקה בחברת חדשות אמריקאית, מתגוררת כבר שנה וחצי בהרצליה. ומלבד הוצאת הספר, יש לה עוד סיבה להתרגש: בעוד כשנה היא ומשפחתה המורחבת – ההורים שלה, אחותה דפנה ליאל (כתבת הכנסת של חדשות 12), וההורים של בן זוגה של דפנה יגשימו חלום ויעברו לגור יחד בבית אחד בהרצליה, במקום שבו עמד הבית של סבא וסבתא שהיו מוותיקי העיר. בראיון ראשון היא מספרת על הכל.

“הספר הוא פס הקול של הילדות של ילדיי”, אומרת ליאל-אשרי, “השירים הראשונים נולדו כשהבן הבכור שלי התקרב לגיל 3. שמתי לב שיש לו מחשבות, רעיונות ופרשנות כל כך יצירתיים לדברים שסובבים אותו והוקסמתי. לילדים יש נקודת מבט מרתקת על העולם, איזו יצירתיות וסקרנות שכנראה שמורה רק לגילאים האלה, לפני שאנחנו נהיים מקובעים בכל מיני דפוסי מחשבה וכפופים לנורמות ושבלונות מסוימות, למה שמקובל, פוליטיקלי קורקט והגיוני להגיד ולחשוב. החלטתי לתעד את ההגיגים שלו וכתבתי אותם בזמן אמת בסלולרי שלי ובזמני הפנוי, שלא היה רב, הפכתי אותם לשירים בחרוזים. כשנולדו ליאור ושירה נוספו לאוסף השירים גם רעיונות ומחשבות שלהם. יחד איתם, כשאני מתייעצת ומקריאה להם את השירים, יצרנו פרויקט משפחתי שממנו נולד ספר זיכרונות משפחתי. אין שבוע שהם לא מעלים רעיונות ואני לא כותבת. המטרה היתה לשמר את הזיכרונות ולנצור את הרגעים המיוחדים האלה.

"רובנו כמבוגרים לא מצליחים לזכור את התקופה החמקמקה הזאת של התמימות, הראייה הילדותית שעוד לא נגועה. אני חושבת שהספר הוא בשבילם מזכרת נהדרת. הספר מכיל חוויות מהיומיום של הילדים, חוויה של סבא וסבתא ואח קטן, חלומות בלילה, הצל שלהם ואפילו תהיות על מיהו אלוהים. לאט לאט נחשפו לזה בני משפחה נוספים וחוג החברים הקרוב שהעלו את הרעיון להוציא לאור ספר שירים. קצת הסתייגתי מהרעיון כי השירים הם מאוד אישיים, אבל כשראיתי שהשירים מעוררים הרבה הזדהות אצל ילדים אחרים, החלטתי ללכת על זה ואני מאוד שמחה מהתוצאה”.

איזה שיר את הכי אוהבת בספר ואיזה הילדים שלך הכי אוהבים?

“האהוב עלי ביותר הוא ‘נשיקות בתלתלים’, שהוא שיר הנושא של הספר שעוסק בילדים שונאי נשיקות. אני חושבת שהילדים שלי אוהבים את כל השירים אבל ‘נשיקות בתלתלים’ מככב. הדהים אותי לגלות כמה השיר הזה מעורר הזדהות. מתברר שהילדים שלי הם לא שונאי הנשיקות היחידים. זה ממש עניין. יש לא מעט הורים מאוד מתוסכלים שיש להם רעב כל היום לנשק ולחבק את הילדים שלהם אבל הם מצדם מתבאסים מזה. נשיקות בתלתלים זו המצאה משפחתית שלנו ובאמת עברנו את כל הסאגה הזאת שזה רטוב להם, מדגדג להם, מציק להם ונמרח להם והם מרגישים שהם עלו על רעיון. עכשיו כשהם שומעים שזה מדבר אל הרבה ילדים וגם הם לא אוהבים נשיקות אז הם מרגישים בעלות על העניין הזה. זה פתרון יצירתי שכולם חיים איתו בשלום. אולי אנשים חשבו על זה אבל הם לא ניסחו את זה בצורה מספיק בהירה. יש לזה עכשיו לגיטימציה – זה פותר בעיה להרבה הורים מתוסכלים.

“אני אוהבת גם את השיר ‘נקודות חן’ שאני מחוברת אליו מאוד בהיותי 'מנוקדת' ובעיני הוא מאיר את הראייה המיוחדת והחד-פעמית של בני. הבן שלי הביא יום אחד עיפרון ואמר אמא בואי נחבר את הנקודות ונעשה מהן איזה ציור. עצם זה שהוא הצליח להסתכל על זה כקישוט כאיזה משהו אחר זה כל כך קסום בעיני. אני מנסה ללכוד כמה שיותר דברים כאלה.

“גם את השיר ‘מחבואים עם אלוהים’ אני מאוד אוהבת. הוא עוסק בשאלה מיהו אלוהים שזה נושא שקצת מתרחקים ממנו בכתיבה. אצלנו זה נושא שהלך מאוד חזק ומאוד סיקרן את הילדים שלי, בעיקר את הגדול. זה נושא מורכב וגם אצלנו המבוגרים הוא מעורר רגשות, שאלות ואמונות. זרמתי עם הילד, את הרעיונות הוא הביא ואני העליתי את זה על הכתב. המטרה היא לתת לילד את החופש לדמיין שאלוהים הוא בת, שהוא על סוס, אילו משחקים יש לו ואם הוא בודד או יש לו חברים והורים ומה הוא עושה ביומולדת. אני לא באה להטיף לשום כיוון, אני פשוט אוהבת את היצירתיות הזאת וזורמת עם הילדים. אני חושבת שחשוב להקשיב להם ולתת את הבמה הזאת להגיד ולחשוב בצורה פתוחה”.

איך התחברת לדני קרמן שאייר את הספר?

“כשהתחלתי להשתעשע עם הרעיון של להוציא את הספר לאור והתחלתי לחשוב על מאיירים נודע לי שלמשפחה שלי ולקרמן יש איזשהו מכר משותף והוא הציע שהוא ינסה לחבר בינינו. זה היה נשמע לי לא פחות ממדע בדיוני לפנות לדני קרמן האגדי שאייר מאות ספרים של גדולי הכותבים שגדלתי עליהם, אבל בסוף החלטתי להרים אליו טלפון כדי לא לפספס הזדמנות. התקשרתי אליו בחיל וברעדה, הצגתי את עצמי וסיפרתי לו שכתבתי שירים לילדים ואני רוצה להוציא ספר. הוא היה מאוד אדיב, נחמד ונעים ואחרי שני משפטים לתוך השיחה הוא אומר לי ‘אני כבר בשלב בקריירה שלי ובחיים שלי שאני יכול להרשות לעצמי לקחת רק דברים שמאתגרים אותי, שאני מרגיש שאני יכול לחדש לעצמי כאמן ולהמציא את עצמי מחדש’. אני זוכרת שברגעים האלה ממש אמרתי לעצמי ‘טוב עשיתי את שלי, ניסיתי, מה הסיכוי שהבן אדם שממש לאחרונה חגג 80 ואייר הכל, ראה הכל וזכה בכל פרס אפשרי יאייר את האיורים לספר שלי?’. היה לי ברור שהסיפור נגמר. שלחתי לו את השירים במייל והמשכתי בחיפושים אחר מאייר. אחרי שבוע הוא פתאום חזר אלי במייל שהוא אוהב את השירים והוא יאייר בשמחה את הספר. הייתי בהיי שקשה לתאר. הוא ראה את התוצר הסופי והוא אהב אותו ואני חושבת שהשידוך הזה עבד מאוד יפה.

קרן ליאל אשרי עם המאייר דני קרמן

“עוד לפני שהיו לספר איורים היה לו טעם של פעם. שירי ילדים בחרוזים זה משהו שלצערי כבר לא כל כך כותבים היום. זה ז’אנר שהולך ונכחד ובאמת רוב הספרים שיוצאים לילדים הם סיפורים. אני רוצה לחשוב שיש בספר איזה משהו נוסטלגי שמעורר געגוע. דני פשוט התיישב בול עם מה שחיפשתי. הוא מאייר כמו שאיירו פעם עם עפרונות וצבעים על הדף ולא בעזרת עיבודים על המחשב כמו היום וזה מאוד תרם לאותנטיות של הספר. מבין התגובות שאני מקבלת על הספר מה שהכי מרגש אותי זה התגובות שאני מקבלת ממבוגרים שהם קהל שלא כיוונתי אליו. מתברר שהרבה סבים וסבתות מאוד מתרגשים מהשירים וזה מעורר אצלם תחושה של געגוע לילדות ונוסטלגיה. אני יודעת שבכל בן אדם לא משנה מהו גילו הכרונולוגי חי עדיין הילד או הילדה שהיינו פעם ואם הצלחתי לגעת בהם אז אני מרגישה תחושת סיפוק מהעניין הזה. זה משהו שלא צפיתי – זה ספר שמיועד לילדים. זה משהו שגם הפתיע אותי וגם מאוד שימח וריגש אותי”.

יש בתכנון עוד ספר?

“יש לי עוד חומרים לילדים שאני כותבת ואני בטוחה שילדיי ימשיכו לספק לי מעיין שופע של רעיונות וחומרים. אני בתקווה שמתישהו זה יבשיל לכדי עוד ספר אבל זה עוד בחיתולים. עכשיו אני מנסה לעבוד גם על טקסט שהוא סיפור ויהיה לו אופי קצת שונה. הוא ממש בתחילת הדרך”.

כל המשפחה בבית אחד

ליאל-אשרי נולדה בשיקגו בארצות הברית, גדלה ברמת דניה בירושלים עד גיל 8 ונדדה עם משפחתה לטורקיה, ארצות הברית ודרום אפריקה כחלק מהשירות של אביה במשרד החוץ. “הייתי מה שנקרא ‘ילדת משרד החוץ’. השנים בחו”ל מבחינתי היו שנים די מורכבות כי מצד אחד באמת ראיתי עולם ונחשפתי לדברים מדהימים, הייתי בדרום אפריקה בזמן המהפך, כשמנדלה עלה לשלטון והסתיים משטר האפרטייד, ומצד שני, היה לי מאוד קשה כל פעם להיעקר מחדש ולמצוא את עצמי במקום אחר מלאת געגועים לארץ, למשפחה המורחבת שנשארה פה ולחברים. בכל השנים של השליחויות הניתוק מסבים והסבתות שגרו בהרצליה היה מאוד קשה גם לנו וגם להם והיה מאוד מסובך בזמנים ההם לשמור על קשר. אז עוד לא היו אינטרנט, אימיילים וסלולרי. ברוב חופשות המולדת היינו מתנחלים אצלם ויש לי הרבה חוויות טובות וזיכרונות מהרצליה. היינו הולכים לאכול גלידה אמריקאית במרכז העיר בסוקולוב והיינו הולכים לספריית הוידאו שבזמנה היתה להיט. זיכרונות שמעוררים הרבה געגוע”.

סבא וסבתא שלך מצד אמא היו מוותיקי העיר הרצליה.

“נכון, סבא שלי ד”ר מאיר צאלים (צוקרמן) וסבתא שלי נעמי הגיעו להרצליה שנים בודדות אחרי שעלו ארצה. סבא שלי, שנולד והתגורר בפולין, היה ציוני מגיל מאוד צעיר וכשנגמרה מלחמת העולם השנייה היה ברור לו שהוא ואשתו נעמי יעלו לארץ. הם שרדו את השואה בזכות היותו רופא. הוא הצליח לסיים את לימודי הרפואה במילאנו ממש לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, חזר לפולין, פגש את סבתא שלי והם התחתנו. עם פרוץ המלחמה סבא וסבתא ברחו עם אבא שלו וארבעת אחיו לרוסיה. הם השאירו מאחור את אמא של סבא ואחיותיו וחשבו לבדוק מה המצב ברוסיה ואם יהיה טוב הן יצטרפו אליהם. ברוסיה הם נתפסו ונשלחו למחנה עבודה בסיביר שבו הם היו שבע שנים. בזכות היות סבא שלי הרופא של המחנה הם זכו בעוד קצת תפוחי אדמה שבזכותם שרדו. הם עלו לארץ, החלו מיד לדבר עברית והוא החל לעבוד בקופת חולים כללית שהיתה אז ממש בחיתוליה. הוא היה מהרופאים של פעם שהכירו כל פציינט והסיפור שלו והפציינטים היו פונים אליו עם בעיות אישיות. הוא היה ממש חי את החיים של המטופלים והוא היה אדם מאוד מוערך ואהוב פה. עד היום אני פוגשת אנשים שזוכרים אותו. הוא וקבוצת חברים שלו נלחמו שיכירו ברפואת המשפחה כדיסיפלינה בפני עצמה. הוא דיבר תשע שפות, חקר את שפת היידיש וכתב עליה ספר. היה לו קול בס בריטון והוא היה שר ומנגן. אולי הבן אדם הכי מעניין שפגשתי. סבתי נעמי ניהלה בית ספר לילדים עם מוגבלויות בבני ברק והיא היתה חלוצה בתחום. שני אנשים מאוד ערכיים”.

הספר, כאמור, אינו הדבר המסעיר היחיד בחייה של ליאל-אשרי. בעוד כשנה היא ובני משפחתה צפויים לעבור לגור עם הוריה, אחותה ומשפחתה וההורים של גיסה על השטח שבו עמד הבית של סבא וסבתא שלה בהרצליה. “סבא שלי נפטר לפני כ-11 שנה בגיל 100, ואז אחי אורי עבר להתגורר בבית, שבו גדלה אמא שלי, ולאחר שקנה בית ברחוב סמוך הבית נשאר מיותם. לאמא שמאוד התקשתה להיפרד מהבית עלה הרעיון שנבנה בית שבו כמה דירות במקום הבית הקיים ונגור בו ביחד כולנו – הם, אחותי דפנה ואני. דפנה ואני די קפצנו על המציאה. למזלי ולשמחתי לדפנה ולי יש בני זוג שהם חלק בלתי נפרד מהמשפחה והתאהבו בה במבט ראשון וזרמו עם העניין. ההורים של גיסי התלהבו מהרעיון והחליטו להצטרף ולגור איתנו. הרעיון עלה לפני כשבע שנים וזה אוטוטו עומד להתגשם. בימים אלו סיימנו את שלב השלד בבניה והשאיפה היא שהבית יושלם בעוד שנה. מבחינתי זו סגירת מעגל לעבור לגור על השטח שסבא וסבתא הקימו את ביתם עם כל הנינים שלהם שלצערי הם לא זכו להכיר.

משפחתה של ליאל: יושבים על המדרגות (מימין למעלה): רחל, אלון, ליאור, ירון, דפנה, קרן, שירה, גיא, נעמי, עדן ואורי. עומדים: אורי, בר (במנשא) ומוטי

"הרבה אנשים שאני מספרת להם על הפרויקט הזה חושבים שאנחנו משוגעים והיו שכינו את זה חצי בצחוק ‘התאבדות’ אבל מבחינתי זו הגשמת חלום. מה אפשר לבקש יותר מלגור צמוד לאנשים שאתה הכי אוהב בעולם, שהילדים שלי יגדלו עם סבא וסבתא צמודים, עם בני דודים קרובים וילמדו את הערך של משפחה מורחבת, עזרה הדדית. השבטיות הזו מבחינתי היא הדבר היפה והחשוב ביותר. אני יכולה להבין שזה לא מתאים לכל משפחה. אצלנו למרות שאנחנו מאוד מלוכדים ומשפחה חמה ותומכת, אנחנו יודעים לתת ספייס אחד לשני והגבולות ברורים. אני מייחסת חלק גדול להיות המשפחה שלי כזאת לשנים שנדדנו בחו”ל, בעיני זו היתה חוויה מאוד מעצימה שהיתה טובה לנו כמשפחה וחיזקה מאוד את הקשרים בינינו. איכשהו זה היה ברור לנו האחים שכשיבוא היום ונגדל נרצה מאוד להיות קרובים אחד לשני. אני מצפה לזה בכיליון עיניים”.

מה החלום שלך?

“להמשיך לשלב בין האהבות שלי למשפחה ולכתיבה ונראה מה זה יוליד בהמשך הדרך. אני בעצמי סקרנית”.

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה