לרקוד, לאכול לאפה, לחבק את ההורים: מה הדבר הראשון שתעשו כשייגמר משבר הקורונה?

היום שאחרי משבר הקורונה: שאלנו 23 תושבים מה הדבר הראשון שירצו לעשות כשהנגיף יפסיק להשפיע על חיינו ונחזור לשגרה. פרויקט מיוחד

פורסם בתאריך: 17.4.20 08:18

ליאת פישר, רכזת סיירת הורים הינשופים הרצליה: "ברגע הראשון שתיגמר הקורונה אני נוסעת לתת חיבוק גדול להוריי המבוגרים הגרים בבת חפר ונפגשת עם החברות הטובות שלי בבית קפה כדי להוציא קצת מועקות מהלב ולקבל חיבוקים. בגדול, תחושת החיבוק הפיזי מהאנשים הקרובים מאוד חסרה לי. כמובן שגם סיירת ההורים תחזור לפעול בהתנדבות עם הנוער שמאוד חסר לנו כרגע".

 

צילום רונן דבש

ליאור לזר, סגן יו"ר ועד ההורים העירוני לשעבר ופעיל חברתי בהרצליה: "לקיים מפגש משפחתי מורחב. המשפחה היא העוגן שלנו וכרגע מאוד חסר שהמשפחה המורחבת לא יכולה להיפגש ולא רואים אחד את השני. כמו כן, לחזור לשגרה הברוכה של עבודה כרגיל, חוגים לילדים ולהיפגש עם חברים. לצאת לחירות אמיתית בה אנחנו קובעים את סדר היום ולא התקנות לשעת חירום".

 

לימור קריספין. צילום פרטי

לימור קריספין, תושבת הרצליה, מנהלת בתחום ההיי-טק: "אני אישה של אנשים, אני חייבת חברה וקשה לי להיות בבידוד זמן רב. אני רוצה לחבק את כולם ובמיוחד את ההורים והחברים שלי ולחזור להיות באקשן. עכשיו אני קצת נבולה מהמצב. הזמן המת הזה הורג אותי ואני רוצה לחזור לחיים האמיתיים. מקווה שנצליח להתמיד גם כשהשגרה הברוכה תשוב. והיא תשוב. אני בטוחה שנהיה שונים, אולי זהירים יותר, אולי מתקרבים פחות, אבל אם נצליח לשמר את הערבות ההדדית, לצד כל הקושי והכאב שאנחנו חווים כעת, השגרה גם תטיב עמנו".

 

יעקב זינגבוים. צילום שירה סטודיו)

צילום שירה סטודיו

יעקב זינגבוים, תושב הרצליה, זמר חסידי וחזן בינלאומי: "שנים שאני על המזוודות משמש כחזן אורח בקהילות היהודיות בעיקר בצפון אמריקה. כואב לי לראות איך אותן הקהילות נאלצות להתמודד עם המצב הקיים. כשלושה שבועות לפני חג הפסח מתוך חמלה ורצון לשמח, הצעתי לאחת הקהילות בקנדה שאגיע בהתנדבות מלאה בכדי להיות איתם ובשבילם למשך כל החג. לצערי, כתוצאה מהחמרת המצב בעולם כולו נאלצתי לוותר על הרעיון. הרצון שלי ותפילתי, שכאשר ייגמר משבר הקורונה, אטוס למספר קהילות יהודיות בכדי לשמח אותם בהתנדבות מלאה. ועד שזה יקרה נשתדל כולנו להיות בערבות הדדית איש לרעהו".

 

שרון מישקובסקי ובניה אביב ואיתמר

שרון מישקובסקי, פעילה למען משפחות לילדים מיוחדים בהרצליה: "לרקוד! לחזור לחוג שלי ולאנשים הנהדרים בכל הגילאים, שמגיעים עם המון שמחת חיים ופשוט רוקדים. אפילו אם נרקוד עם מסכות לא נוכל להסתיר את החיוכים. מה עוד חוץ מלרקוד? לעבוד! להמשיך לפתח את העיסוק והחלום שלי לעזור למשפחות לילדים עם צרכים מיוחדים וגם לאנשי המקצוע שמלווים אותם. והכי חשוב כשתיגמר הקורונה להמשיך להעריך את מה שיש לי, להמשיך לבלות הרבה זמן, לא משנה אם איכותי פחות או יותר, אבל זמן עם המשפחה שלי, לחייך לאנשים ברחוב, להתייחס לסביבה שלי בצורה מיטיבה והכי הכי… להתחבק!".

 

משה דיבה, תושב הרצליה, שף ב"המסעדה שלנו": "שאלה קשה, צריך להיות אמיתי עם עצמך מספיק בכדי להבין שקיבלנו עכשיו סוג של סטירה מצלצלת מהטבע או מהקארמה. זוכרים את הקושי היומיומי שפקד אותנו? אצלי היום התחיל עם לקום מוקדם בבוקר, להתעמל, להתפלל, לצאת לעבודה, לדאוג לספק את כל חשקי הלקוחות ולהפתיע כל יום במשהו חדש לאכול, טעים יותר מהיום שעבר, לנקות ללא הפסקה, להזמין סחורה, לסגור את המסעדה עם הלשון בחוץ כשאני כבר מת להגיע הביתה, לעמוד בפקקים, לקחת את הילדים לחוגים ולהחזיר אותם, לדאוג שיכינו שיעורים, מערכת למחר, להכין להם ארוחת ערב טעימה, לדאוג שיתקלחו ויעלו על פיג׳מות, להתווכח איתם על זמן מסך ולקלוט שהשעה 21:00 ועדיין לא הספקתי להתקלח. אז כבר מגיעה השעה 22:30 והעיניים שלי נעצמות לבד ואני נאבק בהן כדי להרוויח עוד חצי פרק בסדרה התורנית בנטפליקס, לתת נשיקה אוהבת לפני שאני סוגר עיניים לאשתי, שבקושי ראיתי היום בגלל כל הלחץ הזה ופשוט ליפול נפילה חופשית לשינת לילה קצרה ועמוקה כי מחר יש יום חדש. כל הדברים הללו הם מתנה שכשהיה לנו אותם כל יום ראינו בזה כעומס וכקושי וכיום זה מקבל משמעות אחרת לגמרי. לזה אני מתגעגע וזה הדבר שאני רוצה לעשות, לחזור למצב הנורמלי שלי לפני הקורונה, לקושי ולעבדות, החיים זה מה שאתה מספיק לעשות מהם ואני רוצה לחיות יותר".

 

אלכס גולדבלט, עובד בהייטק, אוהד מכבי הרצליה: "האמת היא שהדבר שהכי בוער לי הרבה לפני הכדורגל הוא פשוט לאכול לאפה טובה או לשבת במסעדה, לזה אני הכי מתגעגע. הכדורגל מקבל אצלי, לצערי, עדיפות נמוכה. יש דברים הרבה יותר חשובים כמו בריאות, חוסן, כלכלה ותקווה שהמציאות של כולנו תלך ותשתפר. קשה ביותר לא לראות משפחה וחברים וגם החופשיות של לצאת ולטייל ברחוב והמפגשים החברתיים מאוד חסרים".

 

ערן קוליק. צילום: עזרא לוי

צילום: עזרא לוי

ערן קוליק, 74, מאמן כדורגל מהרצליה: "הדבר שהכי חסר לי זה הקשר המשפחתי, האיחוד המשפחתי שלא קורה כבר מספר רב של שבועות. אצלנו המשפחה נפגשת אצלי באופן קבוע בשבת או בשישי, וזה נעלם מאיתנו מזה הרבה זמן. הדבר השני שחסר לי זה הפעילות האישית שלי שקשורה בעיקר לכדורגל אבל גם חסר לי לפגוש חברים וזה מאוד חשוב. לכדורגל אני מתגעגע מאוד, אם זה לראות בטלוויזיה ובטח לאמן. עוד דבר שחסר, שנראה לי שיהפוך לחלום רחוק, זה לחזור לטייל בחו"ל".

 

ניר נאמן, מנהל עמותת "כולו חסד" מרעננה: "הדבר שארצה לעשות בתום המשבר הוא לחזור ולתרום לציבור כפי שאני רגיל. לצערי, בזמן זה, העמותה בה אני עומד בראשה, 'כולו חסד', פועלת במתכונת מצומצמת בלבד ואני כבר מחכה לראות את מאות המתנדבים שמגיעים לעמותה מדי שבוע. ידוע שבעקבות המשבר הרבה מאוד משפחות מצאו את עצמן במצבים לא פשוטים, וחובתנו בזמן הזה ומי בתום המשבר, היא לעזור לאותן המשפחות ככל הניתן".

 

קארי פכטר. צילום עזרא לוי

צילום עזרא לוי

קארי פכטר, פעילה חברתית מרעננה: "בני החייל משרת בצה"ל. הוא כרגע נמצא בעוצר יציאות ואני רק מחכה לרגע להיפגש ולראות אותו. אני כמובן מחכה להיפגש עם חברות לכוס קפה, לצאת לטייל בכל מקום ומקום בעיר, ולהמשיך עם העשייה למען תושבי העיר. אני מחכה לחזור לימים בהם נפגשנו וראינו אחד את השני, מחכה לחיות את החיים הפשוטים והרגילים כפי שכל אדם רגיל ורוצה. אני מאחלת לכולנו שבימים הקרובים אכן יוכלו רבים לחזור לשגרה שנדע שניצחנו באתגר. אני משוכנעת שאהבת הזולת והתנהגות האנשים בישראל תביא להפחתה ניכרת בחולי, ויגיעו ימים טובים ומוצלחים יותר. בריאות והחלמה לחולים".

 

צילום עזרא לוי

סיגל כהן-לויטס, מנהלת בית הספר ברטוב ברעננה: "הדבר הראשון שארצה לעשות כשייגמר משבר הקורונה הוא לחבק את בני משפחתי שהכי יקרים לי בחיים.
משם אלך לבית ספרי ברטוב שהוא הבית שלי, כדי לקבל את פני הצוות, את המורות, העובדים והאנשים היקרים שאיתם אני עובדת ומובילה את בית ספר. אני מחכה לקבלם בחום, חיוניות ובשמחת החיים שלי. הגעגוע הגדול שלי הוא לתלמידים ולתלמידות היקרים שלי. אני מתגעגעת לתנועה, לזרימה האנושית, לקולות החיים שלנו כבני אדם לשמחת החיים האותנטית שחסרה לי".

 

צילום עזרא לוי

יפה להבי, לשעבר מנהלת תיכון אוסטרובסקי ברעננה: "כשמשבר הקורונה יסתיים, כנראה לאחר שתמצא תרופה או חיסון יעילים, האחרונים שיצאו מהסגר יהיו הזקנים. בתקווה גדולה שהיא תעבור את המגפה בשלום, ברגע שיתאפשר, אסע לפגוש את אמי, שמתגוררת ב'פאלאס רעננה'. כבר למעלה מחודש לא ביקרנו אותה, כחלק ממערך ההגנה עליה. אין לי ספק שהצוות עושה כמיטב יכולתו על מנת להגן על הדיירים מפני הנגיף. אבל גם הם תלויים בחסדי משרד הבריאות, כשמדובר בערכות בדיקה, גם הם במצוקה של כוח אדם שהולך ונשחק. אמי היא ניצולת שואה, כמו אחרים בקבוצת הגיל שלה. נוכח המחדל הארצי בבתי האבות, שנחשף בפנינו יום יום, האם לא הגיע הזמן לפתוח את הכספת בה טמונים כספי הפיצויים של ניצולי השואה ולסייע לכל בתי האבות והדיור המוגן ובכך להגן על ההורים והסבים שלנו? אם לא עכשיו, אימתי?".

 

צילום שחר פליישמן

שחר אריאל, מעצב גרפי ופעיל בשכונת נווה זמר ברעננה: "ביום הראשון אחרי שנגמר משבר הקורונה אני לוקח את אשתי והבנות להורי ברחובות, אותם לא ראינו כבר למעלה מחודש. אני מחבק ומנשק את הבנות שלי, ואומר להן – 'ביי, נתראה בעוד שעתיים', ואז יוצא לדייט עם אשתי ושמישהו אחר יבשל הפעם, לא אנחנו. עם כל האהבה שיש לי לבנות שלי, מאז תחילת משבר הקורונה ובגלל העובדה שכל הילדים בישראל נשארו בבתים, לי ולאשתי לא היה דייט אחד כמו שצריך. אז ברגע שיסתיים המשבר, זה הדבר הראשון שאני עושה".

 

אפיק ארביב, עובד בהייטק, אוהד הפועל רעננה: "האמת היא שזה די פשוט – ללכת לראות משחק כדורגל. כמה שזה יישמע נדוש, זה מאוד חסר לי מאז שנכנסה הקורונה לחיינו. עצם הידיעה שבסוף השבוע או בתחילתו יש מחזור, יחד עם כל ההכנה והתכונה מסביב. להתלבש, לנסוע לאצטדיון, לחכות חצי שעה בשעמום שלפני ולפעמים לעמוד שעה וחצי בשעמום עצמו, אבל עדיין ליהנות מכל רגע".

 

דניאל זיו, עובד בהייטק, אוהד הפועל רעננה: "אני הכי מתגעגע לחזור לשחק כדורגל עם החברים. שלוש פעמים בשבוע אנחנו נפגשים 18 חבר'ה בספורטק ברעננה או בכפר סבא ומרכיבים שלוש קבוצות בנות שישה שחקנים כל אחת. זה כיף גדול ומאוד חסר לי. חוץ מזה, ברור שאני גם מתגעגע מאוד לראות את הקבוצה שלי, הפועל רעננה, למרות שהעונה בעיקר סבלנו".

 

צביקה שוורצמן, גמלאי, צלם ומפיק סרטים מכפר סבא: "לצערי הרב האופניים והמצלמה, האהבות הגדולות שלי, הוזנחו בימים אלה של בידוד בית. מיד כשיתאפשר לי אני מתכוון לעלות על הרכבת לבית שאן ושם לרכוב לאורך כל בקעת בית שאן ולצלם. בנוסף גם, להעלות גם את הרחפן ולתפוס את שארית האביב שהחמצתי – את מרבדי הפרחים, ניצני המטעים ואת העתיקות".

 

אורה דוד מרגלית, עורכת דין מכפר סבא: "הדבר הראשון שארצה לעשות הוא לבקר את המשפחה. ההורים שלנו, האחים והאחיות, גיסים וגיסות, האחיינים והאחייניות. אפליקציות הוואטסאפ והזום אינן משתוות לחיבוק, לנשיקה ולריח המטעמים של הארוחות המשפחתיות המשותפות שלנו. להבדיל ממדינות אחרות, המשפחתיות היא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו ומהישראליות הסחבקית והמחבקת. הריחוק שיצר המשבר בכורח המציאות קשה עד מאוד. מי יתן ונדע להעריך את שחסר לאור המשבר ולחזק את שאהבנו בתקופה זו".

 

הלן שי, אשת יחסי ציבור מכפר סבא: "כשייגמר משבר הקורונה ארצה לבקר את אמי שנמצאת בבית אבות סיעודי בכפר סבא ולא ראיתי אותה כבר ארבעה שבועות. רק תקשרנו בטלפון ומאד התגעגעתי אליה. ומשהו לגוף-נפש – לנסוע לחוף הים בהרצליה לעשות הליכה לאורך החוף ולשתות קפה עם חברים. אני מתפללת כמו כולם לבריאות עם ישראל ושיימצא במהרה חיסון לנגיף הקורונה".

 

עדי בן דוד, מעצב פנים מכפר סבא: "הדבר הראשון שאעשה אחרי המשבר: קופץ לאבא ואמא לתת להם חיבוק ונשיקה, ומי זוכר שפעם בתור נערים בכפר סבא התפדחנו להסתובב עם ההורים. אחרי זה מיד אתחיל ליישם עם אשתי והילדים את כל רשימת הפנטזיות שאספנו לאורך תקופת הסגר. זום זה אחלה, אבל הגיע הזמן לחזור לפגישות פנים מול פנים עם לקוחותיי. בתחום עיצוב הפנים, היחס האישי והצמוד הוא לא פחות חשוב מגוון הקרמיקה. כמעט ושכחתי, הייתי טס לאיקאה להשלים הזמנה של אבזור לשלוש דירות שמחכות בסבלנות לחזרה לשגרה. ובכל מקרה אשמור לי מסיכה למזכרת או לכל נגיף שלא יפתיע שוב".

 

שרון אברהמי ומשפחתה

שרון אורן אברהמי, מרפאה בעיסוק מכפר סבא: "כשתגמר התקופה המאתגרת הזו, דבר ראשון שאעשה זה מפגש של חיבוקים וכיף עם כל המשפחה המורחבת בחוף הים עד מאוחר. משם למפגש חברים ארוך עם צחוקים וחוויות משותפות, וחובה מפגשי פסגה עם החברות שלי, אני מתגעגעת לכולן. המגע החם והמפגשים עם היקרים לי חסרים מאד. בסופ"ש הראשון ניסע עם המשפחה לטייל בארץ. הטבע המרהיב של ישראל היפה חסר מאוד. בדיוק תקופה נהדרת לטבול במקורות מים ולהגיע למסלולים שווים. בערב הראשון שנוכל נזמין את הבייביסיטר ואצא לבלות עם בעלי יחד. רק שנינו. בין הבילויים אחזור לראות הצגות בתיאטרון כפר סבא במסגרת המנוי שלנו, נחזור ללכת להופעות ומקומות בילוי נוספים. וכמובן, אחזור בשמחה לשגרת העבודה המיוחדת והחשובה לי מאד במתי"א רעננה. בינתיים נהנים מהשהות בבית כולנו יחד, תקופה שלא תחזור. שנהיה כולנו בריאים".

 

צילום ניקול דה קסטרו

אמיר כהן, מנהל ושחקן באנסמבל תיאטרון כפר סבא: "החמרת המגבלות על ההתקהלות במסגרת משבר הקורונה תפס את התיאטרון שלנו, אנסמבל תיאטרון כפר סבא, שבוע לפני העלאת הפקה חדשה בשם 'והבגד הזה הוא אני'. מכירים את ההרגשה הזאת שאתה ממש מתניע בכל הכוח ונמצא בשלבים מתקדמים של הנסיקה לקראת ההמראה ונעצר באמצע? בום, נופל ככה לקרקע? זה באסה! אם שחקן ללא קהל זו בעיה, אז תיאטרון הוא המקום שבו שחקן מקבל הכי קהל שאפשר. אני הכי רוצה כבר לחזור כדי להשלים עם התיאטרון שלנו את הנסיקה, 'לתת בראש' עם ההפקה החדשה ולראות את האולם שוב מלא, מתענג, מחייך ומריע!".

 

אשר דהן וילדיו

אשר דהן, עצמאי בתחום אחזקת בניינים, אוהד הפועל כפר סבא: "רק ללכת למשחק של הפועל כפר סבא. כדורגל זה געגוע, משהו שחסר והאהבה שלי מגיל 7. פעם בשבוע אתה חייב את זה, לתת להם את האהבה שלך, לפרוק אנרגיה ולנסוע אחרי הקבוצה לכל מקום לפני שתחזור מאוכזב הביתה. שיחקתי בכפר סבא עד גיל נוער, הילדים באים איתי למשחקים ואפילו הצעתי נישואים במשחק. מה לא עברתי עם הקבוצה הזאת. רק תחזירו לי את הכדורגל".

 

רון לנטנר ובנו

רון לנטנר, קניין מדיה, אוהד הפועל כפר סבא: "איך שנגמר המשבר אני לוקח את הבן שלי לביא ועולה על מטוס לסלוניקי. חוץ מכפר סבא, אני אוהד שרוף של פאוק סלוניקי, וכדורגל יחד עם אוזו זה השילוב המושלם. חוץ מזה, הקורונה לקחה לי את הריצה היומית של עשרה ק"מ. גם לזה אשמח מאוד לחזור בהקדם".


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות בהרצליה?

הורידו את אפליקציית "צומת השרון הרצליה" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "צומת השרון הרצליה" באייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו


תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון הרצליה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר